הגנת הפרטיות
חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 קובע כי איסור לפגוע בפרטיותו של אדם, ללא הסכמתו. החוק מפרט רשימה של מצבים העולים בכדי פגיעה בפרטיות. כך למשל בילוש או התחקות אחרי אדם; האזנה אסורה; צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות בהן עלול הפרסום לבזותו או להשפילו; שימוש בשם אדם, בקולו, בכינויו או בתמונתו; הפרה של חובת הסודיות שנקבעה בדין לגבי חייו הפרטיים של אדם; פרסום עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו של אדם ברשות היחיד.
החוק מגדיר פגיעה בפרטיות הן כעוולה אזרחית בנזיקין והן, בחלק מהעבירות על פי חוק זה, כעבירה פלילית שדינה מאסר שנה.
החוק מגדיר פגיעה בפרטיות הן כעוולה אזרחית בנזיקין והן, בחלק מהעבירות על פי חוק זה, כעבירה פלילית שדינה מאסר שנה.
וכיצד מתקשר הדבר לענייני משפחה?
סכסוכים בענייני משפחה מובילים, פעמים רבות, לביצוע עבירות על פי החוק להגנת הפרטיות. מכיוון שמדובר בפסקי דין העשויים לגרור תשלומים כבדים לטווח ארוך (למשל תביעה למזונות ילדים ומזונות אישה), והנוגעים לנושאים פרטיים ואינטימיים ביותר, קורה לעיתים שהצדדים נגררים למצב של מלחמה ממש. אזי, הסלמת הסכסוך מובילה לירידה לפסים קטנוניים,העלולים כאמור להוות עבירה פלילית ואזרחית על החוק.
המשפט הישראלי, אשר אימץ בענייני גירושין בין יהודים את הדין העברי, הרי שגירושין טעונים הסכמת הצדדים. יתרה מזאת, גירושין עשויים לגרור חיובים ממוניים שונים על הצדדים – חלוקת הרכוש והנכסים המשותפים, חיוב הבעל במזונות הילדים ולעיתים במזונות האישה. באופן טבעי, מטרתו של כל אחד מהצדדים תהא לצאת מהנישואין עם כמה שיותר ולהשאיר מאחור כמה שפחות. ואכן, קיימות עילות שונות בדין העברי, המצמצמות או מבטלות חיובים שונים שמוטלים בדרך כלל על הצדדים לגירושין. כך למשל, חב בעל בתשלום דמי מזונות לאשתו, כל עוד הוא נשוי לה. יחד עם זאת, לו יוכיח הבעל כי אשתו "זנתה תחתיו" – היינו, בגדה בו, הרי שהוא יוכל לפטור עצמו מתשלום דמי המזונות עבורה. במידה זהה יש לאישה, פעמים רבות, אינטרס להוכיח כי הבעל ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת מחוץ לנישואין.
לסיכום – כבכל סכסוך עליי אדמות, גם בסכסוכים בענייני משפחה, צד אשר חושף יותר מידע אודות הצד השני, קונה לעצמו עמדת כוח על פני הצד השני. ליתרון זה עשויות להיות השלכות רבות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית-רגשית. במהלך החיפוש אחר המידע, ייתכן ותתבצע פגיעה בפרטיותו של בן הזוג, שכאמור עשויה להוביל את מי מבני הזוג להיות עבריין של ממש.
סכסוכים בענייני משפחה מובילים, פעמים רבות, לביצוע עבירות על פי החוק להגנת הפרטיות. מכיוון שמדובר בפסקי דין העשויים לגרור תשלומים כבדים לטווח ארוך (למשל תביעה למזונות ילדים ומזונות אישה), והנוגעים לנושאים פרטיים ואינטימיים ביותר, קורה לעיתים שהצדדים נגררים למצב של מלחמה ממש. אזי, הסלמת הסכסוך מובילה לירידה לפסים קטנוניים,העלולים כאמור להוות עבירה פלילית ואזרחית על החוק.
המשפט הישראלי, אשר אימץ בענייני גירושין בין יהודים את הדין העברי, הרי שגירושין טעונים הסכמת הצדדים. יתרה מזאת, גירושין עשויים לגרור חיובים ממוניים שונים על הצדדים – חלוקת הרכוש והנכסים המשותפים, חיוב הבעל במזונות הילדים ולעיתים במזונות האישה. באופן טבעי, מטרתו של כל אחד מהצדדים תהא לצאת מהנישואין עם כמה שיותר ולהשאיר מאחור כמה שפחות. ואכן, קיימות עילות שונות בדין העברי, המצמצמות או מבטלות חיובים שונים שמוטלים בדרך כלל על הצדדים לגירושין. כך למשל, חב בעל בתשלום דמי מזונות לאשתו, כל עוד הוא נשוי לה. יחד עם זאת, לו יוכיח הבעל כי אשתו "זנתה תחתיו" – היינו, בגדה בו, הרי שהוא יוכל לפטור עצמו מתשלום דמי המזונות עבורה. במידה זהה יש לאישה, פעמים רבות, אינטרס להוכיח כי הבעל ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת מחוץ לנישואין.
לסיכום – כבכל סכסוך עליי אדמות, גם בסכסוכים בענייני משפחה, צד אשר חושף יותר מידע אודות הצד השני, קונה לעצמו עמדת כוח על פני הצד השני. ליתרון זה עשויות להיות השלכות רבות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית-רגשית. במהלך החיפוש אחר המידע, ייתכן ותתבצע פגיעה בפרטיותו של בן הזוג, שכאמור עשויה להוביל את מי מבני הזוג להיות עבריין של ממש.
דוגמאות לפסקי דין בנושא הגנת הפרטיות בדיני משפחה:
תמ"ש (ת"א) 62620/97 פלונית נ' אלמוני (פורסם באתר פסקדין, פסק דין מיום 5.2.98) – הצדדים היו בני זוג שהתגרשו בשנת 1987. האישה הגישה תביעה כנגד בן זוגה לשעבר, שעיקרה ליתן צו מניעה האוסר על הנתבע לפרסם קלטות, מכתבים ותמונות המצויים בידיו, שכן הפרסום יהווה פגיעה בפרטיותה, לשון הרע ופגיעה בזכויות יוצרים. לטענתה מדובר בחומר החושף עניינים אישיים, שצנעת הפרט יפה להם, ומן הראוי לאסור חשיפתם גם בבית המשפט, חרף קיום דיון בדלתיים סגורות. לטענתה, ניתן להכריע בתובענה, לעניין פרסום החומר, מבלי לעיין או לחקור פרטנית. הנתבע טוען כי עומדות לו טענות ההגנה לפי חוק הגנת הפרטיות, חוק לשון הרע וחוק זכויות יוצרים, המחייבות עיון בחומר והתמודדות עם תוכנו. לדברי הנתבע, לא ניתן לקיים הליך של שמיעת הוכחות, ללא חשיפה של החומר המצוי בידיו, ושלגביו מתנהל כל הדיון בשאלת הפרסום.
כב' השופט גייפמן מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי:
לא הונחה בפני בית המשפט טענה של פסלות ראיות על פי חוק הגנת הפרטיות או על פי חוק האזנת סתר. כן לא הונחה בפני בית המשפט טענה של ראיות חסויות לטובת המדינה או לטובת הציבור. הסוגיה של ראיות חסויות שונה בחלק מהיבטיה מהסוגיה של הזכות לפרטיות מול זכות הציבור לדעת. בעניין זה מדובר בחומר גלם תיעודי (קלטות, מסמכים וצילומים). כל החומר מצוי היה בידי הנתבע והועבר מידיו לנאמן שמינה בית המשפט. הנתבע הסכים להצגת החומר נשוא הפרסום בפני בית המשפט. טענות ההגנה, שבפי הנתבע, הצריכו עיון והצגת החומר. כב' הש' גייפמן קבע כי שלילת עיון בחומר ושלילת היכולת להציגו בפני בית במשפט פוגע בזכות ל"דיון הוגן", שהינה זכות חוקתית הנגזרת מזכות המסגרת של "כבוד האדם". הטלת חסיון על החומר, שהיה בידי הנתבע פוגע בכללי הצדק ומונע את בירור האמת העובדתית. אי הצגת החומר בדיון בדלתיים סגורות ימנע מהנתבע את היכולת להוכיח את הגנותיו. ניתן להגביל את מעגל האנשים שיוכלו לעיין בחומר. דרך זו הנה ראויה ומאפשרת צמצום הפגיעה בזכות לפרטיות, שהינה זכות יסוד.
בית המשפט הורה כי במקרה זה החומר ייפתח רק על ידי השופט הדן בתובענה ויוחזק בכספת בית המשפט.
כב' השופט גייפמן מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי:
לא הונחה בפני בית המשפט טענה של פסלות ראיות על פי חוק הגנת הפרטיות או על פי חוק האזנת סתר. כן לא הונחה בפני בית המשפט טענה של ראיות חסויות לטובת המדינה או לטובת הציבור. הסוגיה של ראיות חסויות שונה בחלק מהיבטיה מהסוגיה של הזכות לפרטיות מול זכות הציבור לדעת. בעניין זה מדובר בחומר גלם תיעודי (קלטות, מסמכים וצילומים). כל החומר מצוי היה בידי הנתבע והועבר מידיו לנאמן שמינה בית המשפט. הנתבע הסכים להצגת החומר נשוא הפרסום בפני בית המשפט. טענות ההגנה, שבפי הנתבע, הצריכו עיון והצגת החומר. כב' הש' גייפמן קבע כי שלילת עיון בחומר ושלילת היכולת להציגו בפני בית במשפט פוגע בזכות ל"דיון הוגן", שהינה זכות חוקתית הנגזרת מזכות המסגרת של "כבוד האדם". הטלת חסיון על החומר, שהיה בידי הנתבע פוגע בכללי הצדק ומונע את בירור האמת העובדתית. אי הצגת החומר בדיון בדלתיים סגורות ימנע מהנתבע את היכולת להוכיח את הגנותיו. ניתן להגביל את מעגל האנשים שיוכלו לעיין בחומר. דרך זו הנה ראויה ומאפשרת צמצום הפגיעה בזכות לפרטיות, שהינה זכות יסוד.
בית המשפט הורה כי במקרה זה החומר ייפתח רק על ידי השופט הדן בתובענה ויוחזק בכספת בית המשפט.
בג"צ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו (6) 14 – האם האזנת סתר שנערכה במסגרת חקירה פלילית – קבילה בהליך גירושין בבית-דין רבני – שבו החשוד הוא צד להליך – העותרת ביקשה מבית-המשפט לבטל את החלטות בית-הדין הרבני הגדול ובית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, אשר חייבו את העותרת בקבלת גט פטורין מהמשיב (הבעל). המשיב הגיש לבית-הדין הרבני האזורי תביעת גירושין כנגד העותרת, לאחר שהעותרת נחשדה בפלילים והתנהלה נגדה חקירה משטרתית. במסגרת הדיון בתובענה העידה מטעם המשיב חוקרת שהייתה מעורבת בחקירת העותרת במשטרה.
בעדותה הציגה העדה תקציר של שיחת טלפון שניהלה העותרת עם גבר זר ושהוקלטה בהאזנת סתר במסגרת החקירה הפלילית. על בסיס התקציר פסק בית-הדין האזורי לטובת הבעל, ופסק-דינו אושר בערעור על-ידי בית-הדין הרבני הגדול. בעתירתה תוקפת העותרת את פסק-הדין, בין היתר בטענה שהשימוש בתקציר ההקלטה על-ידי בתי-הדין הרבניים עומד בניגוד למגבלות הקבועות בחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 ופוגע בזכותה החוקתית לפרטיות.
כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר, א' גרוניס פסקו כי (כפסק דינה של כב' הש' ט' שטרסברג-כהן):
למרות שחוק האזנת סתר אינו מחיל עצמו מפורשות על הליכים בבתי-הדין הדתיים, לאור חשיבותה ומעמדה הנורמטיבי של הזכות לפרטיות יש מקום למסקנה כי הכללים בדבר אי-קבילותן של ראיות שהושגו בהאזנת סתר, למעט סייגים מצומצמים שהמחוקק הורה עליהם מפורשות, ראוי שיחולו גם בהליכים המתנהלים בבתי הדין הרבניים.
לפיכך, הן לפי פרשנותו הראויה של סעיף 13 לחוק האזנת סתר והן לפי העקרונות שצריכים להנחות את בית-הדין הרבני בהפעילו את סמכותו הטבועה לקבוע ענייני ראיות – לא היה מקום שבית-הדין יקבל את התקציר כראיה קבילה בתובענת הגירושין.
בית המשפט הנכבד קיבל את העתירה וביטל את פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי וכן את פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול.
בעדותה הציגה העדה תקציר של שיחת טלפון שניהלה העותרת עם גבר זר ושהוקלטה בהאזנת סתר במסגרת החקירה הפלילית. על בסיס התקציר פסק בית-הדין האזורי לטובת הבעל, ופסק-דינו אושר בערעור על-ידי בית-הדין הרבני הגדול. בעתירתה תוקפת העותרת את פסק-הדין, בין היתר בטענה שהשימוש בתקציר ההקלטה על-ידי בתי-הדין הרבניים עומד בניגוד למגבלות הקבועות בחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 ופוגע בזכותה החוקתית לפרטיות.
כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר, א' גרוניס פסקו כי (כפסק דינה של כב' הש' ט' שטרסברג-כהן):
למרות שחוק האזנת סתר אינו מחיל עצמו מפורשות על הליכים בבתי-הדין הדתיים, לאור חשיבותה ומעמדה הנורמטיבי של הזכות לפרטיות יש מקום למסקנה כי הכללים בדבר אי-קבילותן של ראיות שהושגו בהאזנת סתר, למעט סייגים מצומצמים שהמחוקק הורה עליהם מפורשות, ראוי שיחולו גם בהליכים המתנהלים בבתי הדין הרבניים.
לפיכך, הן לפי פרשנותו הראויה של סעיף 13 לחוק האזנת סתר והן לפי העקרונות שצריכים להנחות את בית-הדין הרבני בהפעילו את סמכותו הטבועה לקבוע ענייני ראיות – לא היה מקום שבית-הדין יקבל את התקציר כראיה קבילה בתובענת הגירושין.
בית המשפט הנכבד קיבל את העתירה וביטל את פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי וכן את פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול.
בג"צ 768/88 לאה אברמוב נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה, פ"ד מד (4) 330 – קבילות ראייה שהושגה באמצעים פסולים – העותרת והמשיב מתדיינים לפני המשיב 1, בית הדין הרבני האזורי בנתניה, בעניין גירושיהם. העותרת חשדה כי כי המשיב השיג בדרכים אסורות חומר, לרבות סרטי הקלטה, המעיד על יחסיה עם גברים זרים, וכי הוא עומד להשתמש בחומר זה כראיה במהלך הדיון בפני בית הדין. העותרת פנתה אל בית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי נזיקין על פגיעה בפרטיותה. תביעתה סמכה על הוראות חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- .1981במסגרת תביעה זו השיגה העותרת צו-מניעה זמני, האוסר על המשיב ועל כל אדם מטעמו לעשות שימוש בצילומים ובהקלטות בכל צורה שהיא. בדיון שהתקיים לפני בית הדין הרבני האזורי בנתניה זמן קצר לאחר מכן, ביקש המשיב להביא ראיותיו ועדיו, חרף היעדרותה של העותרת מהדיונים. בית הדין נענה לבקשה. מכאן העתירה. בין היתר, טענה העותרת, כי אין לאפשר למשיב להציג ולהשמיע את הראיות שבידיו, שכן הושגו בדרך של פגיעה בפרטיות.
כב' המשנה לנשיא מ' אלון וכב' השופטים א' ברק וי' מלץ פסקו (כפסק דינו המלומד של המשנה לנשיא מ' אלון) כי:
כאשר אחד מבעלי הדין מבקש להביא ראיה, שלדעת בעל הדין האחר אינה ראויה לשמש כראיה לפי הוראות חוק האזנת סתר והוראות חוק הגנת הפרטיות, על בעלי הדין לטעון לפני הערכאה השיפוטית העומדת לדון בראיות את כל טענותיהם באשר לקבילותה של הראיה, וזאת הן מבחינה עובדתית, כלומר, אם יש בראיה פגם שהושגה באופן הנוגד את הוראות חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות, והן מבחינה משפטית, היינו, אם הוראות סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות לבית הדין הרבני.
הליכה בדרך שונה, כמו למשל המצאת החלטה של ערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראיה, יש בה משום פגיעה בעיקרון ההדדי של כיבוד ערכאות השיפוט, וכן הינה מונעת מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה להבהיר את נימוקיה, על שום מה החליטה לקבל את הראיה או שלא לקבלה. ההנמקה של הערכאה הדנה בעניין חשובה וחיונית, הן למקרה של ערעור על החלטת הערכאה השיפוטית והן למקרה שההחלטה תעמוד לביקורת בג"צ.
בית הדין הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי ותקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, כשם שדן הוא לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת, המופנית אל בית הדין הדתי והקובעת מפורשות כי על בית הדין הדתי לדון לפי הוראת חוק זו. השאלה במקרה זה הינה, האם ההוראות שבחוק האזנת סתר ובחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות בדיון בבית הדין הרבני. שאלה זו צריך לברר תחילה באותה ערכאה שיפוטית העומדת להיזקק לראייה. לפי תקנה קכא שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש"ך, ניתנת רשות ערעור על החלטה בטרם ערעור על פסק הדין גופו, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ובמקרים חריגים. יש להניח, שכך יהא הדין בשאלה כה עקרונית כגון זו של קבילות ראיות שנתקבלו תוך האזנת סתר ופגעה בפרטיות. בנסיבות המקרה, בחרה העותרת ובא כוחה לנקוט בדרך שונה שאינה מקובלת. כך, לאחר שהצדדים מתדיינים בתביעות שונות בבית הדין הרבני, מזה כשנה וחצי, פנתה העותרת לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן צו מניעה זמני לשימוש בהקלטות. העותרת קיבלה את צו המניעה וביקשה מבית הדין הרבני שלא לעשות שימוש בראייה מכוח הצו שהעניק בית המשפט המחוזי. דרך זו אינה ראויה. בהמשך הדיון בבית המשפט המחוזי, קבע כב' הש' לויט שצו המניעה אינו חל על דיוני בית הדין הרבני.
לסיכום, על העותרת לטעון את טענותיה נגד קבילותה של ראיה אותה מבקשים להגיש בעת הדיונים בבית הדין הרבני לפני הערכאה השיפוטית הדנה בתביעה גופה, היינו – לפני בית הדין הרבני. היה ונדחית הבקשה, ובית הדין הרבני מחליט על קבלת הראיה, עליה לבקש רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. במקרה שכזה, רשאית העותרת לצרף בקשה לבית הדין האזורי שלא לקבל את הראיה עד להחלטת בית הדין הרבני הגדול.
בית המשפט הנכבד דחה את העתירה.
כב' המשנה לנשיא מ' אלון וכב' השופטים א' ברק וי' מלץ פסקו (כפסק דינו המלומד של המשנה לנשיא מ' אלון) כי:
כאשר אחד מבעלי הדין מבקש להביא ראיה, שלדעת בעל הדין האחר אינה ראויה לשמש כראיה לפי הוראות חוק האזנת סתר והוראות חוק הגנת הפרטיות, על בעלי הדין לטעון לפני הערכאה השיפוטית העומדת לדון בראיות את כל טענותיהם באשר לקבילותה של הראיה, וזאת הן מבחינה עובדתית, כלומר, אם יש בראיה פגם שהושגה באופן הנוגד את הוראות חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות, והן מבחינה משפטית, היינו, אם הוראות סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות לבית הדין הרבני.
הליכה בדרך שונה, כמו למשל המצאת החלטה של ערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראיה, יש בה משום פגיעה בעיקרון ההדדי של כיבוד ערכאות השיפוט, וכן הינה מונעת מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה להבהיר את נימוקיה, על שום מה החליטה לקבל את הראיה או שלא לקבלה. ההנמקה של הערכאה הדנה בעניין חשובה וחיונית, הן למקרה של ערעור על החלטת הערכאה השיפוטית והן למקרה שההחלטה תעמוד לביקורת בג"צ.
בית הדין הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי ותקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, כשם שדן הוא לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת, המופנית אל בית הדין הדתי והקובעת מפורשות כי על בית הדין הדתי לדון לפי הוראת חוק זו. השאלה במקרה זה הינה, האם ההוראות שבחוק האזנת סתר ובחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות בדיון בבית הדין הרבני. שאלה זו צריך לברר תחילה באותה ערכאה שיפוטית העומדת להיזקק לראייה. לפי תקנה קכא שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש"ך, ניתנת רשות ערעור על החלטה בטרם ערעור על פסק הדין גופו, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ובמקרים חריגים. יש להניח, שכך יהא הדין בשאלה כה עקרונית כגון זו של קבילות ראיות שנתקבלו תוך האזנת סתר ופגעה בפרטיות. בנסיבות המקרה, בחרה העותרת ובא כוחה לנקוט בדרך שונה שאינה מקובלת. כך, לאחר שהצדדים מתדיינים בתביעות שונות בבית הדין הרבני, מזה כשנה וחצי, פנתה העותרת לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן צו מניעה זמני לשימוש בהקלטות. העותרת קיבלה את צו המניעה וביקשה מבית הדין הרבני שלא לעשות שימוש בראייה מכוח הצו שהעניק בית המשפט המחוזי. דרך זו אינה ראויה. בהמשך הדיון בבית המשפט המחוזי, קבע כב' הש' לויט שצו המניעה אינו חל על דיוני בית הדין הרבני.
לסיכום, על העותרת לטעון את טענותיה נגד קבילותה של ראיה אותה מבקשים להגיש בעת הדיונים בבית הדין הרבני לפני הערכאה השיפוטית הדנה בתביעה גופה, היינו – לפני בית הדין הרבני. היה ונדחית הבקשה, ובית הדין הרבני מחליט על קבלת הראיה, עליה לבקש רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. במקרה שכזה, רשאית העותרת לצרף בקשה לבית הדין האזורי שלא לקבל את הראיה עד להחלטת בית הדין הרבני הגדול.
בית המשפט הנכבד דחה את העתירה.
