דין "מקום המושב" בחוק יחסי ממון

סעיף 15 לחוק יחסי ממון, התשל"ג- 1973 קובע:

" על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין,
אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק
מושבם בשעת עשיית הסכם".

מעיון בהוראת סעיף 15 לחוק נלמד כי המחוקק בחר בעיקרון המושב לצורך קביעת הדין החל על יחסי ממון בין בני זוג.

עיקרון המושב הינו עיקרון גמיש יותר מעיקרון האזרחות והוא נותן ביטוי לאוטונומיית הבחירה של הפרט.

(ראה דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ(3) 573)

הוראת סעיף 15 לחוק מחילה את דין מקום המושב של בני הזוג בשעת הנישואין או בעריכת ההסכם, מבלי להתחשב בשינויים מאוחרים שערכו בני הזוג במקום מושבם.

ככלל, על יחסי הממון בין בני הזוג יחול "חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין". חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהו "מקום מושב".

מקובל לומר, כי "מקום מושב"- הינו מקום בו נמצא מרכז חייו של אדם בעת הרלבנטית, דהיינו, המקום אליו יש לאדם מירב הקשרים והזיקות.

קביעת מקום מושבו של אדם מחייבת בחינה של מכלול הנסיבות בכל מקרה לגופו.

הבחינה מתחייבת גם באשר לקביעת מקום מושב של בני הזוג בעת נישואיהם.

כאשר בני זוג נישאים במדינה אשר בה נמצא מרכז חייהם המשותף, ברי כי אותה מדינה היא המהווה את מקום מושבם בעת הנישואין.

השאלה הקשה יותר למענה היא כאשר מרכז חייו של כל אחד מבני הזוג מצוי במדינה אחרת, והנישואין נערכים באחת מאותן שתי מדינות או אף במדינה שלישית.

במקרה כזה, אם בני הזוג הסכימו כי מקום מושבם יהא מקום מסוים ומקום מושבם הוא אחר הרי שכבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט כי בהתאם להוראת-סעיף 15 סיפא לחוק, רשאים בני-זוג בהסכם ביניהם להפנות לדין אחר מזה של מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, ואף לקבוע את תוכן ההסדר הרכושי שיחול ביחסיהם הממוניים. על-פני הדברים, שאלת תוקפו ופירושו של הסכם כאמור, תידון "בהתאם לחוק מושבם [של בני-הזוג] בשעת עשיית ההסכם" (ראו: דברי הנשיא ברק בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל, בעמ' 603; עוד ראו: שאווה-כרך א', בעמ' 386).

בע"א 7687/04 שם נערך הסכם בין המערער למשיבה ימים ספורים טרם עריכת נישואיהם האזרחיים. מקום מושבם של בני הזוג בשעת עשיית ההסכם היה זהה למקום מושבם בשעת עריכת הנישואין. שם גם קבע בית המשפט כי תוקפו ופירושו של ההסכם הרכושי בין הצדדים ייעשה בהתאם לדין הפורום קרי, הדין הישראלי- החל על העניין.