תביעה לביטול פסק בוררות
במקרה שלפננו, בני זוג יהודים להם שלושה ילדים, שניהם מהם בגירים, נשואים מזה 29 שנים. האישה הינה עקרת בית ועוסקת בציור כתחביב. הבעל הינו שותף בכיר בפירמת עורכי דין.
הצדדים נפרדו וחתמו על הסכם בוררות, לפיו הם מסמכים עו"ד מסויימת ליתן פסק בוררות המסדיר את כל העניינים ביניהם לרבות מזונות ילדים, מזונות אישה, מזונות משקמים, כתובה, עניינים רכושיים, תשלומי איזון מוניטין ונכסי קריירה. בעקבות פסק הבוררות, הצדדים התגרשו.
אחרי הגירושין, טען הבעל כי הבוררת חרגה מהסמכויות שניתנו לה על פי הסכם הבוררות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות). כן טען הבעל כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו (סעיף 24(4) לחוק הבוררות). עוד טען הבעל כי הבוררות לא עמדה בחובתה לנמק את פסק הבוררות (סעיף 24(6) לחוק הבוררות). לבסוף טען התובע כי הפגמים בהליך הובילו לתוצאה בלתי סבירה ובלתי צודקת המהוה עיוות דין קיצוני והסתמך על פסיקת בית המשפט העליון שקבע כי יש לפרש את עילות הביטול באופן שיהלום את תחושת הצדק. תביעתו של הבעל נדחתה, מהנימוקים אשר יפורטו להלן.
הלכה היא כי תחום ההתערבות השיפוטית בפסק בוררות מוגבל לעילות הביטול הקבועות בחוק המפורשות בצמצום. ביהמ"ש אינה מהווה ערכאת ערעור על פסק בוררות. מגמת ביהמ"ש היא לקיים את פסק הבורר ככל שהדבר ניתן, ולצמצם את התערבותו של ביהמ"ש בהכרעותיו של הבורר. לכן בחינת פסק בוררות תעשה בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, והן: 1. לא היה בין הצדדים הסכם בוררות בר תוקף. 2. פסק הבוררות ניתן על ידי בורר שלא קיבל מינוי כדין. 3. הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות שניתנו לו לפי הסכם הבוררות בין הצדדים. 4. לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיות. 5. הבורר לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו.6. הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לנמק את פסק הבוררות והוא לא עשה כן. 7. הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק על פי החוק והבורר לא עשה כן. 8. פסק הבוררות ניתן לאחר שעברה התקופה הקצובה לנתינתו.9. תכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור. 10. קיימת עילה שעל פיה היה ביהמ"ש מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור. כמן כן, סעיף 26 לחוק הבוררות קובע, כי ביהמ"ש רשאי לדחות בקשה לביטול פסק בוררות גם אם קיימת עילת ביטול, אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין. ביהמ"ש לא יבטל פסק בוררות שלם אם ניתן לבטל רק חלק ממנו או להחזירו לבורר.
לעניין דרישה 6 – נימוק פסק הבורר, ביהמ"ש העליון קבע הלכה לפיה אין לקבוע מבחן נוקשה הדורש מהבורר לנמק את פסק הבורר כשופט המנמק את פסק דינו. מבחן כזה ירבה התדיינות בשאלה אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו אם לאו, ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות, כדי לסיים את חילוקי הדעות ביניהם. חובת הנמקה של בורר שונה מחובת הנמקה של ביהמ"ש. בבוררות די "בשלד" של הנמקה. אין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב בפסק הבורר. הדבר מקבל משנה תוקף כשהבורר פטור מהדין המהותי על ידי הצדדים. נקבע כי מקום שבעלי הדין הפקידו בידי הבורר את הסמכות לפסוק שלא לפי הדין המהותי, סדרי דין וכללי הראיות, זהו מצב דומה לפסק דין על דרך הפשרה, בו ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב.
הלכה נוספת היא, שמי שמפיק הנאה ותועלת מפסק הבוררות מנוע מלעתור לביטולו, שכן הוא נחשב כמי ש"אוכל מפירות" פסק הבוררות.
תב (ת"א) 45133-01-10 י.ל.כ.נ' מ.כ.ל כב' השופטת עליסה מילר, ניתן ביום 7.2.12
