כב' השופטת סיון מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בפסק דינה הנלומד, סקרה את נושא זכויות המקרקעין במושבים חקלאיים:
מצב הזכויות הנוהג במושבים רבים בארץ, מוסדר במסגרתו של "חוזה משולש".
הצדדים לחוזה המשולש הינם שלושה, כשמו של החוזה:
1. מנהל מקרקעי ישראל, המהווה את הבעלים של המקרקעין.
2. הסוכנות היהודית – אשר הינה הגוף אשר שוכר את המקרקעין מאת המינהל. כמו כן, מהווה גוף זה את הגוף המיישב.
3. המושב – המהווה הגוף השלישי בחוזה זה והוא זה אשר מעביר אף את הזכויות במשקים החקלאיים לחברי האגודה.זכויות המושב במקרקעין הינן זכויות של בר רשות. הכוונה לזכות המוענקת למושב על ידי מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, ועל כן, הזכויות המועברות לחברי האגודה (היינו, לחברי המושב), הינן זכויות של בר רשות.
החוזה המשולש – בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב – הינו לתקופה של שלוש שנים ומתחדש לתקופה זהה בתום שלוש שנים. זכויות המושב במקרקעין מתייחסות לסך הקרקע במושב אשר אליה מתייחס החוזה המשולש. סך הקרקע הנ"ל מחולקת על ידי וועד המושב לחברי האגודה וכל אחד מקבל נחלה (משק).
הנחלה מורכבת משלוש חלקות: החלקה הראשונה – עליה ממוקם ביתו של החבר; החלקה השנייה – אשר בדרך כלל צמודה לחלקה הראשונה ומיועדת לגידולי חקלאות של החבר בנחלה; החלקה השלישית – מצויה במקום אחר באדמת המושב, ומיועדת לשימוש חקלאי, כאשר בדרך כלל השימוש מיועד לכלל האגודה.
מדיניותו של מנהל מקרקעי ישראל הינה למנוע את פיצולה של הנחלה ולאסור על העברת הזכות במשק ליותר מאדם אחד ובן זוגו, כאשר המטרה היא לשמר את היחידה החקלאית כיחידה שלמה על מנת למצות את הפוטנציאל המשקי שלה ולהגשים את ייעודה החקלאי. מדיניות זו מביאה לכך, שרק בן אחד, מבניהם של בעלי הנחלה, יזכה בנחלה.
זכויותיו של הבן הממשיך בנחלה, נקבעות בתהליך המגובה במסמכים ובהסכמים נפרדים ומכוח החוזה המשולש, אשר יש בכוחם להעניק, מבחינה משפטית, לבן הממשיך את זכויותיו במשק. הבן הממשיך קונה, בדרך משפטית תקפה, את זכויותיו במשק, וזאת מכוח זכויות הוריו ורק בהתקיים האמור, מוקנה לו מעמדו העצמאי ביחסים בינו לבין האגודה.
החוזה המשולש קובע במפורש כי זכותו של חבר מושב אינה ניתנת להעברה בחייו או במותו, אלא על פי המנגנון הקבוע בחוזה המשולש. על פי החוזה המשולש, חבר המושב רשאי להעביר את זכויותיו כבר רשות במשק, לאחר מותו, לבן ממשיך בו הוא בוחר ובתנאי שאותו בן ממשיך אושר על ידי המושב והסוכנות בהליך תקין על פי נוהלי המנהל. כב' השופטת סיון קבעה, על פי החוזה המשולש אשר הוצג בפניה, כי רק כאשר לא נבחר בן ממשיך תעשה חלוקת הזכויות במשק לאחר מותו של חבר המושב לפי סעיף 114 לחוק הירושה. בעניינינו הוכח, כי במישור היחסים בין האם המנוחה לבין המוסדות המיישבים, נמצא כי וועד המושב והסוכנות נתנו את אישורם למינויו של הנתבע כ"בן ממשיך" ואף העברת הזכויות במשק על שמו הושלמה באישור המנהל ועל פי הנהלים, כאמור.
במישור היחסים הפנים משפחתיים הוכח, כי האם הייתה מודעת למעשיה ולא הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת, אונס או כפיה, כאשר הנתבע מונה על ידה לבן ממשיך. כב' השופטת סיון קבעה כי מאחר והנתבע מונה כבן ממשיך כדין, לא חל סעיף 114 לחוק הירושה ועל כן, לא זכאים שאר האחים לכל פיצוי. עוד צוין, כי רק במידה והאם המנוחה הייתה בוחרת שלא למנות מי מילדיה כ"בן ממשיך", היו מוחלים עקרונותיו של סעיף 114 לחוק הירושה. במצב כזה, קובע החוזה המשולש כי רק אז ניתן היה להיעתר לסעד המהותי של פיצוי כספי, אותו בקשו התובעים לקבל.
אם כן, לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה.
תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין (, פסק דין מיום 29.1.03) – העברת זכויות בנחלה אגב פטירת בעליה – בפסק דין נדונה הסוגיה הנוגעת לדרך העברת הזכויות בנחלה/ משק לאחר מות בעליה. הסכסוך בין שני האחים נסב סביב הזכויות בנחלה במושב עובדים עדנים, לאחר פטירת הוריהם. במהלך ההתדיינות הסכימו האחים שהזכויות במשק יועברו על שם התובע. המחלוקת שנותרה להכרעה הייתה, האם הנתבע זכאי לפיצוי כספי מאחיו בגין מחצית הזכויות במשק. עובדות המקרה היו שאם התובע והנתבע חתמה על תצהיר, בו היא מבקשת לקבל את התובע כ"בן ממשיך" במשק. הנתבע חתם על תצהיר ובו הוא מודיע על ויתור מוחלט לעניין בקשתו להתקבל כבן ממשיך, ועל הסכמתו שהתובע יהיה הבן הממשיך במשק. המושב וועדת הקבלה של תנועת מושבי העובדים אישרו את מועמדות התובע. הנתבע הודה שהיה הסכם בינו לבין אמו, שהתובע יהיה הבן הממשיך במשק, ובגין ויתורו קיבל 10,000 דולר מאמו, ו- 18,000 דולר מהתובע. הנתבע השתמש בפיצוי שקיבל כדי לרכוש דירה ואילו התובע נאלץ למכור את דירתו על מנת לשלם את הפיצוי לנתבע. התובע בנה לו יחידת מגורים בחלקה א' של הנחלה ועבר להתגורר במשק.
כב' השופט גייפמן מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע בפסק דינו המלומד:
לצורך מתן תשובה לשאלה האם הנחלה הינה חלק מהעיזבון, יש לבדוק, תחילה, את ההסכם המשולש שמכוחו ניתנו הזכויות לחבר האגודה. אם חוזה זה אינו מתיר הורשת נחלה, אזי הנחלה תוצא מכלל עזבונו של חבר האגודה, שכן חבר האגודה יכול להוריש אך ורק את מה שיש לו וזכויותיו בנחלה לרבות זכות ההורשה שלה, מוגבלות מראש על ידי החוזה המשולש, שיצר את הזכות. במצב שבו המשק אינו בר הורשה, זכות המתיישב כבר רשות פוקעת עם הפטירה וחוזרת למינהל מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל, שהזכות חוזרת אליו, אינו נוטל את החזקה במשק, אלא מוסר את החזקה לבן הזוג של המנוח ובהעדר בן זוג לאחד מהילדים המוכן ומסוגל לקיים את המשק. הזכות של בן הזוג או של הבן, בהתאם לעניין, שואבים כוחם ישירות מכוח הזכות של מינהל מקרקעי ישראל, כבעלים של המקרקעין, ואינם תולדה של העברת זכותו של בן הזוג או ההורה שנפטר בנחלה.
במצב כזה, אין בן הזוג או הבן שזכה בנחלה, צריכים לפצות את שאר הצאצאים, אי הפיצוי נובע מכך שהמשק אינו בר הורשה ואינו חלק מהעיזבון.
כאשר המשק אינו בר הורשה יכולים להתקיים 5 מצבים:
• האפשרות הראשונה – שבעל הזכויות בנחלה העביר את זכויותיו במשק, עוד בחייו. במצב כזה, אין מקבל המתנה צריך לפצות את אחיו בגין המתנה שקיבל.
• האפשרות השנייה – בעל הנחלה קבע את אחד מבניו כ"בן ממשיך" בנחלה וקיבל את האישור הנדרש מהאגודה השיתופית ומהמנהל או מהסוכנות, כמו כן ניתנה התחיבות של המינהל או הסוכנות כלפי הבן הממשיך והזכויות בנחלה עברו על שם הבן לאחר פטירת בעל הנחלה. גם במצב כזה הבן אינו צריך לפצות את אחיו.
• האפשרות השלישית – בעל הנחלה ביקש בצוואתו, שהזכויות במשק ימסרו לאחד מבניו. במצב כזה, כך נקבע, הבן מקבל את הזכות לא בכשירות של יורש והאחים אינם זכאים לפיצוי.
• האפשרות הרביעית – כאשר חוזה הזכויות במקרקעין קובע הסדר: "באין בן ממשיך כאמור, יעברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965". בהסדר כזה, המאמץ את העקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק, חרף העובדה שהזכויות במשק אינן בני הורשה, זכאים האחים לפיצוי.
• האפשרות החמישית – חוזה הזכויות במקרקעין קובע את ההסדר הבא: "הניח יותר מילד אחד, תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק רק לאחד מביניהם המוכן ומסוגל לקיים את המשק". במקרה כזה לשאר האחים, אשר לא קיבלו חלק מהנחלה, לא קנויה זכות לפיצוי – לא מכוח החוזה ולא מכוח סעיף 114 לחוק הירושה, אשר אינו חל על משק שאינו בר הורשה.
כב' השופט גייפמן קבע, כי כאשר בודקים האם הבן "מוכן ומסוגל לקיים את המשק" הבדיקה צריכה להיעשות תוך שימוש במבחן מצטבר, אשר אומץ בחוק הירושה, הבודק:
1. מוכנות של הבן (מבחן סובייקטיבי).
2. מסוגלות לקיים את המשק (מבחן אובייקטיבי).
לאור האמור לעיל, כי הזכויות במשק שנדון, אינן בנות הורשה ואינן חלק מהעיזבון ואין כל הוראה בהסכם הזכויות במקרקעין המקנה זכות פיצוי ליורש, שהזכויות במשק לא עוברות על שמו – לא ניתן לקבוע שעל הבן הממשיך לפצות את היורשים.
הוצהר אם כן שהתובע הוא בעל הזכויות בנחלה וכן כי הנתבע אינו זכאי לפיצוי.
