הרכבת דיני המשפחה על דיני פירוק השיתוף מקבלת משנה חשיבות כאשר מדובר בתביעה לפירוק השיתוף של דירת המגורים המשותפת.
בעבר, גישת הפסיקה כלפי פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג הייתה אחת משתיים:
אחת, לפיה תביעה לפירוק שיתוף היא תביעה קניינית, ועל כן לעובדה שמדובר בין בני זוג אין כל חשיבות מיוחדת. ראה לדוגמא: ע"מ 25/97 פלוני נ' פלונית, דינים מחוזי, כרך כו (6) 919.
השנייה, תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג צריכה להתברר כמכלול אחד עם יתר התביעות שהוגשו על ידי בני הזוג, ואין לפצל את הדיון בין התביעות השונות המתנהלות בין בני הזוג.
כיום, ההלכה הנהוגה נקבעה בפרשת בר-אל (רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856), לפיה בית המשפט יכול, בנסיבות המתאימות, לעכב את ההוראה על פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג, אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל.
כך למשל כאשר בית המשפט נוכח כי ההתדיינות עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק שיתוף מהיר, בעוד שכאשר ההתדיינות בין בני הזוג אינה מורכבת וברור לכל כי פקיעת הנישואין קרבה – לא יורה בית המשפט על פירוק השיתוף.
כאשר אחד מבני הזוג רוצה לכפות פירוק וגירושין הוא עותר לבית המשפט ומגיש תביעה לפירוק שיתוף, כלומר תביעה למכירת הנכס וחלוקת המחיר שיתקבל בין שני הצדדים. פעמים רבות, משתמש בן הזוג אשר אינו מעוניין בגירושין ובפירוק השיתוף בדירה כקלף מיקוח וכאמצעי להפעלת לחץ על בן הזוג החפץ בגירושין. במקרה כזה, יתנה הצד שאינו מעוניין בגירושין את הסכמתו למתן גט בקבלת הדירה, או לכל הפחות בקבלת חלק גדול יותר מאשר מגיע לו על פי חוק.
בן הזוג שאינו מעוניין בפירוק השיתוף במקרקעין יכול להסתייג בשל החובה להבטיח את מדור הילדים המעוגנת בסעיף 40 א' לחוק המקרקעין. הסעיף מורה על עיכוב ביצוע פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, נמצא הסדר מגורים אחר.
בע"א 1692/72 גולדברג נ' גולדברג, דינים עליון, כרך נב, 282, נקבעה ההלכה לפיה במצב שבו הנסיבות מאפשרות זאת, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג לא כעניין נפרד, אלא במסגרת בירור כלל הסוגיות הרכושיות השנויות במחלוקת ביניהם. כמו כן ראה פסקי דין בעניין זה:
ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו (3) 205, 211.
ע"א 1915/91 יעקובי וקנובלר נ' יעקובי וקנובלר, פ"ד מט (3)529.
בני הזוג אף יכולים להגיע לכדי הסכם לפיו הדירה תימכר מייד או במועד נדחה. במידה ולא הגיעו בני הזוג להסכם, קבעה הפסיקה כי בשל חופש הקניין אין באפשרותו של בית המשפט למנוע מאדם לממש את זכותו הקניינית בנכס ולמכור את דירתו. יחד עם זאת, מול זכות זו עומדת זכות הילדים למדור (כאמור, סעיף 40א' לחוק המקרקעין). לפיכך, האיזון הראוי שקבעה הפסיקה עשוי להתקבל על ידי קביעה של בית המשפט כי הדירה תימכר בעוד שחלק ממחיר הדירה יישמר בנאמנות אצל צד שלישי על מנת להבטיח את מדורם של הילדים, או לחילופין, לדחות את המכירה למשך מספר שנים, עד אשר יגדלו הילדים המשותפים.
פתרון אפשרי נוסף למצב שבו אחד מבני הזוג מעוניין בפירוק ובגירושין בעוד השני מסרב, יתקבל על ידי ויתור שיעשה בן הזוג שמעוניין בפירוק על חלקו בדירת המגורים. כלומר, "קונה את חירותו" בכסף מלא, על מנת להשיג את הגט המיוחל.
כאשר לבני הזוג נכסים נוספים מלבד דירת המגורים, יתבצע איזון משאבים כולל. יחושב ויוערך סך הרכוש של בני הזוג והחלוקה תתבצע מתוך כלל הרכוש. כך יכול שיווצר מצב שבו יתבצע קיזוז בין חלקו של צד בדירת המגורים המשותפת לבין נכס אחר משותף.