רצון הילד

הורים ואנשי מקצוע כאחד מתלבטים עד כמה לתת משקל לרצון הילד בשעה שקובעים את עתידו במסגרת הליך הגירושין. לרוב, יעניק בית המשפט חשיבות רבה לרצון הילד, אולם רצונו אינו מהווה שיקול בלעדי. החשש המרכזי בבחינת שיקול זה הינו לחץ מצד ההורים או השפעה חיצונית אחרת כלשהי, שהרי יש לזכור כי הילד עודנו קטין. נהוג שלא לכפות על ילד להיות אצל הורה בניגוד לרצונו, מתוך ההנחה שאזי קשה להניח שיהא זה לטובתו.

בע"א 740/87 פלונית נ' אלמוני, פ"ד מ"ג (1) 661 קבע בית המשפט העליון כי אין לקבוע כללים נוקשים בשאלת המשקל שיש ליתן לרצון הקטין, וכי הדבר תלוי בנסיבות של כל מקרה לגופו.

בחקיקה אין התייחסות מיוחדת לגיל שבו מתחילים להתחשב ברצונו של הקטין בנושא המשמורת, ובית המשפט או בית הדין פועלים על פי שיקול דעתם, וזאת לפי גילו והתפתחותו של הילד.
בפסיקה נרחבת ניתן לראות כי ההתחשבות ברצון הילד מתחילה בגיל 13 לערך, מכיוון שמניחים שרק בגיל זה מתפתחת ההבנה של הילד, כושר האבחנה שלו ויכולתו לגבש רצון עצמי. הנוהג בציבור הרחב באשר לשיתוף הילד עשוי בהחלט להוריד את גיל הסף להתחשבות ברצון הילד מעבר לגיל שנקבע בפסיקה.