סמכות ביה"ד על דרך של "כריכה" "נכנס לפעולה" רק שנעשה בתום לב
בג"צ קבע כי בתי הדין הרבניים לא יכולים לרכוש סמכות דיון במחלוקות רכושיות בין בני זוג על בסיס הגשת "בקשה משותפת לגירושין" אליה צורף "הסכם גירושין" ללא שימוש בתום לב ולמטרות ולתכליות לשמן נועד.
השאלה שעמדה במרכז פס"ד היא: האם קנה בית הדין הרבני סמכות לדון במכלול תביעות (רכוש, משמורת ומזונות אישה) על יסוד הגשת "בקשה משותפת לגירושין" ו"הסכם גירושין" שנלווה לה, בעוד שלא נעשו בשיתוף והסכמה מצד האישה?
עובדות: ביום 10.11.05 הגישו הצדדים "בקשה משותפת לגירושין" בצירוף "הסכם גירושין" לבית הדין הרבני. מספר ימים לאחר הגשת המסמכים נאלצה האישה לנוס מביתה ולעבור למקלט לנשים מוכות. ביום 20.11.05 הגישה האישה תביעות רכוש, משמורת ומזונות לבימ"ש למשפחה בד בבד הבעל הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין אליה כרך את ענייני הרכוש, מזונות אישה ומשמורת הילדים. ביום 12.06 הגישה האישה לבית הדין הרבני בקשה לפיה הינה עותרת למחיקת הסכמתה להסכם הגירושין ובאותה נשימה, טענה כי הסמכות לדון במכלול התביעות נתונה בידי בימ"ש לענייני משפחה.
בית הדין הרבני אזורי קבע כי רכש את הסמכות לדון במכלול התביעות עת הגישו הצדדים בקשה משותפת לגירושין בצירוף הסכם גירושין. בית המשפט למשפחה החליט לדחות על הסף את תביעת המזונות והרכוש ומכאן מהות הערעור לבג"צ.
עיקרי הקביעות בפס"ד: ראשית,בג"צ דן בעיקרון הבסיסי לפיו הסמכות לדיון מסורה לערכאה לה הוגשה התביעה הראשונה בזמן. כמו כן, עיקרון זה נועד ליצור ודאות וחוסך זמן התדיינות וחיכוך מיותר.
אם זאת בג"צ קבע כי הסמכות לדיון ניתנת לערכאה, לא רק על בסיס התביעה הראשונה בזמן, אלא אם נבחנו מהות הבקשות ותוכנן בתום לב. במקרה הנדון, האישה אומנם חתמה על הבקשה ועל הסכם הגירושין, אך מניסוח המסמכים ותוכנם עולה כי הינם מקפחים ואולי אף נחתמו בכפייה ולחץ אשר הופעל על האישה ולא מרצון והסכמה אמיתית.
לסיכום, במקרה דנן: בית המשפט קבע כי מצב דברים זה, חמור מזיוף (אילו זויפה חתימת האישה), שמא עסקינן בחוזה בכפיה ועל כן מנגנון הענקת הסמכות לבית הדין הרבני על דרך של "כריכה" ניתן אך ורק כשנעשה בו שימוש בתום לב.
אזכור פס"ד: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נגד פלמן, פ"ד נז (2) 118
תאריך פס"ד: 9.10.12
שופט: א' רובינשטיין, ע' פוגלמן, א' שהם
