סמכות בית הדין הרבני

בית הדין הרבני רוכש את סמכותו הדיונית והעניינית מכוחן של שתי הוראות:

הוראה 1: סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג- 1953 (להלן:"חוק השיפוט") קובע כי:

"הוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין בין יהודים, אם ע"י האישה ואם ע"י האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

מקובל הוא, כי משקנה בית הדין הרבני סמכות לדון בענייני הגירושין הרי שעל פני הדברים ובהעדר נסיבות מיוחדות, באשר לענייני משמורת אלו הם מסוג העניינים אשר כרוכים מעצם טיבם וטבעם בתביעת הגירושין כל עוד לא נתבעו קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת.

לגבי יתר ענייני הנישואין – קיימת דרישת כריכה מפורשת בתביעת הגירושין.

(ראה לעניין זה: ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן פ"ד יג(2) 1085, בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי פ"ד טו(2) 1457).

הוראה 2: סעיף 9 לחוק השיפוט קובע כי:

"בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".

לבית הדין הרבני תהא סמכות ייחודית לדון בענייני גירושין בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך שבית הדין הרבני ידון בעניינם.

בענייני משמורת-

הסמכות הנקנית בידי בית הדין הרבני להידרש לשאלת משמורת וזמני שהות בנוגע לילדים מכוח כריכה אינה מקנה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בנושא זה ואולם כלל זה חל רק כאשר מדובר בתביעה חדשה שהוגשה לאחר הגירושין שאז כבר לא מדובר בסמכות שיפוט ראשונית מכוח כריכה בתביעת גירושין.[ ראה בג"צ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' נח(2) 550].

כיום המגמה בפסיקה היא להקנות לקטינים מעמד עצמאי לא רק בשאלת מזונותיהם אלא גם בשאלת החזקתם וטובתם. מגמה זו קיימת בעיקר כאשר מדובר בהורים החותמים ביניהם על הסכם גירושין.

בהסכם שכזה, הקטין איננו צד להסכם וההסכם איננו מחייבו, יוצא מכך כי הקטין לא קשור לסמכות בית הדין הרבני והוא זכאי לכך שענייניו יוכרעו בלא שיהא קשור לערכאה שנבחרה על ידי הוריו כאמצעי לקדם את הסדר הגירושין ביניהם. הקטין אף רשאי לפנות באמצעות אפוטרופוסו הטבעי לבית המשפט לענייני משפחה שהוא המוסמך על פי החוק לדון ולהכריע במכלול ענייניו. [ראה: בג"צ 10109/02 כץ נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נז'(2) 875].

בבג"צ 2898/03 פלוני נ' ביה"ד פ"ד נח'(2) 559 נקבע כי:

…" ראוי לקבוע כי הסכמים בין הורים לעניין משמורת הקטין ולעניין הערכאה
השיפוטית שתדון בסוגיה זו לא יחייבו את הקטין אם טובתו לא נבחנה במעמד
הצדדים כעניין העומד לעצמו בנפרד מיתר סוגיות הגירושין".

הלכה זו לפיה הקטין רשאי להגיש תביעתו למשמורת לבית המשפט לענייני משפחה על אף שקודם לכן הוגשה תביעה זהה לבית הדין הרבני מתייחסת למקרים בהם הסמכות של בית הדין נקנתה מכוח הסכמת ההורים עפ"י סעיף 9 לחוק השיפוט ולא מכוח כריכה לתביעת הגירושין.

כאשר מדובר על עניין שבכריכה לפי סעיף 3 לחוק השיפוט הרי שזו סמכות ראשונית לבית הדין לדון בהחזקת הילדים. על הבחנה זו עומד בית המשפט העליון בבג"צ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני(לא פורסם):

" במקרה שלפנינו לא מדובר בהסכם בין הורים, אלא בכריכה חד צדדית של אחד הצדדים(הבעל) את נושא החזקת הילדים בתביעת הגירושין, מה שהקנה לבית הדין הרבני סמכות ראשונית לדון בהחזקת הילדים".