מירוץ הסמכויות
המאפיין את דיני המשפחה בישראל הוא פיצול הדין ופיצול הסמכות. בעבר ולפני הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה, בעיה זו היתה אף מורכבת ומסובכת עוד יותר, שכן הסמכות התפצלה בין בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית הדין הרבני. מכל מקום המצב כיום הוא כי עבור יהודים, ישנן 2 ערכאות אשר יכולות לדון בענייני משפחה – הערכאה החילונית, בית המשפט לענייני משפחה והערכאה הדתית – בית הדין הרבני.
המאפיין את דיני המשפחה בישראל הוא פיצול הדין ופיצול הסמכות. בעבר ולפני הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה, בעיה זו היתה אף מורכבת ומסובכת עוד יותר, שכן הסמכות התפצלה בין בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית הדין הרבני. מכל מקום המצב כיום הוא כי עבור יהודים, ישנן 2 ערכאות אשר יכולות לדון בענייני משפחה – הערכאה החילונית, בית המשפט לענייני משפחה והערכאה הדתית – בית הדין הרבני.
סמכות ייחודית – ישנם עניינים מרכזיים המצויים בסמכות בית הדין הרבני וישנם עניינים המצויים בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה. לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בנושא גירושין ונישואין לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953. ארבעה תנאים צריכים להתקיים על מנת ליצור סמכות ייחודית לבית הדין הרבני: ענייני נישואין וגירושין, של יהודים, בישראל, אזרחי המדינה או תושביה.
לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית בתביעות כגון: תביעת אבהות, תביעה להחזרת קטין חטוף, אימוץ ילדים וכו'.
לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית בתביעות כגון: תביעת אבהות, תביעה להחזרת קטין חטוף, אימוץ ילדים וכו'.
בסמכות מקבילה – לעומת זאת, ישנם עניינים המצויים בסמכות מקבילה ועל כן ניתן לדון בהם הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה. כך למשל נושא של החזקת ילדים, מזונות, מדור ועוד.
"מרוץ הסמכויות" הינו נושא אשר נובע מנושאים שהם בסמכות על פי ברירה, לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953. היינו, מצב שבו שתי הערכאות יכולות לדון, והערכאה תהיה זאת אשר הצד המקדים בחר לדון בה. זוהי מעיין תחרות בין הצדדים ומכאן נולד המונח. לשאלה איזו ערכאה תדון בתיק מסוים עשויה להיות השפעה מכרעת על התוצאה בהליך. כך למשל קיימים נושאים רבים אשר, באופן כוללני, ניתן לטעון שרצוי שיידונו בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין הרבני וההיפך. הדעה המקובלת היא שגבר יעדיף להתדיין בבית הדין הרבני ואילו אישה תעדיף להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה. כך למשל אישה, לרוב, עשויה לקבל מזונות גבוהים יותר בבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך גבר ינסה להזדרז ולהקדים את אשתו על ידי הגשת תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, במסגרתה יכרוך את נושא מזונותיה. לעומת זאת, בכל הנוגע לדירת המגורים המשותפת של בני הזוג, יעדיף לרוב גבר להגיש תביעה לפירוק השיתוף דווקא לבית המשפט לענייני משפחה, בעוד שאישה עשויה להעדיף לתבוע בעניין זה דווקא בבית הדין הרבני, שם עומד לה הסעד של "מדור ספציפי". היה ובית הדין הרבני יפסוק לאישה מדור ספציפי תוכל האישה למנוע או לעכב את מכירת הדירה המשותפת.
יחד עם זאת נדגיש כאן כי אמירות אלה, המקובלות בציבור, הינן כוללניות מאד ואינן תמיד נכונות, על כן יש לקבל ייעוץ משפטי מתאים ולפעול בכל מקרה לגופו.
"מרוץ הסמכויות" הינו נושא אשר נובע מנושאים שהם בסמכות על פי ברירה, לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953. היינו, מצב שבו שתי הערכאות יכולות לדון, והערכאה תהיה זאת אשר הצד המקדים בחר לדון בה. זוהי מעיין תחרות בין הצדדים ומכאן נולד המונח. לשאלה איזו ערכאה תדון בתיק מסוים עשויה להיות השפעה מכרעת על התוצאה בהליך. כך למשל קיימים נושאים רבים אשר, באופן כוללני, ניתן לטעון שרצוי שיידונו בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין הרבני וההיפך. הדעה המקובלת היא שגבר יעדיף להתדיין בבית הדין הרבני ואילו אישה תעדיף להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה. כך למשל אישה, לרוב, עשויה לקבל מזונות גבוהים יותר בבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך גבר ינסה להזדרז ולהקדים את אשתו על ידי הגשת תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, במסגרתה יכרוך את נושא מזונותיה. לעומת זאת, בכל הנוגע לדירת המגורים המשותפת של בני הזוג, יעדיף לרוב גבר להגיש תביעה לפירוק השיתוף דווקא לבית המשפט לענייני משפחה, בעוד שאישה עשויה להעדיף לתבוע בעניין זה דווקא בבית הדין הרבני, שם עומד לה הסעד של "מדור ספציפי". היה ובית הדין הרבני יפסוק לאישה מדור ספציפי תוכל האישה למנוע או לעכב את מכירת הדירה המשותפת.
יחד עם זאת נדגיש כאן כי אמירות אלה, המקובלות בציבור, הינן כוללניות מאד ואינן תמיד נכונות, על כן יש לקבל ייעוץ משפטי מתאים ולפעול בכל מקרה לגופו.
סמכות בהסכמה – סוג של סמכות מקבילה – בנושאים של מעמד אישי, בהם אין לבית הדין הרבני סמכות ייחודית, יכולים הצדדים להסכים שעניינם יידון בבית הדין הרבני.
סמכות הכריכה – על מנת שניתן יהיה לתבוע בבית הדין הרבני גם עניינים שונים הקשורים לגירושין ולנישואין, יש לכרוך את אותם עניינים בתביעה העיקרית, על פי עיקרון הטפל ההולך אחרי העיקר. בכדי שכריכה תקנה סמכות לבית הדין הרבני יש צורך שיתקיימו 3 תנאים:
1. שתביעת הגירושין כנה – על הבעל להוכיח כי הוא באמת מעוניין בגירושין, וכי לא הקדים תבע וכרך בבית הדין הרבני אך ורק בכדי לחסום את האישה. ניתן להוכיח את כנות התביעה באמצעות בחינת מספר פרמטרים: בחינת כתב התביעה – בדיקה שמא עולה ממנו עילת גירושין, דברי הבעל בבית הדין הרבני, חקירת הבעל בבית הדין הרבני, בדיקה האם הבעל מוכן לתת לאישה את מלוא זכויותיה וכו'.
2. שהכריכה כדין – ראשית יש לוודא כי מדובר בתביעה אשר ניתן לכרוך אליה. לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, כריכה תתבצע רק בתביעת גירושין. העיקרון המנחה בכריכה הוא "הלכת הטפל ההולך אחרי העיקר", ואומר שבמידה ויש לערכאה כלשהי סמכות בתביעה העיקרית, יש לה סמכות לדון גם בעניינים הטפלים הנובעים ממנה. ישנם 2 סוגים של כריכה:
1. כריכה מהותית – עניינים שמעצם טיבם וטבעם קשורים לתביעת הגירושין, ועל כן אין צורך בכריכה מפורשת. די בכך שמוגשת תביעת גירושין ואזי תכלול גם אותם. כך למשל החזקת ילדים הינו נושא שנחשב ככרוך בתביעת הגירושין מעצם טיבו וטבעו.
2. כריכה דיונית – עניינים שלא מעצם טיבם וטבעם קשורים לתביעת הגירושין, אך יחד עם זאת קיים קשר בינם לבין תביעת הגירושין, והיעילות מחייבת שאותה ערכאה תדון גם בהם. עניינים אלה טעונים כריכה מפורשת.
3. שהכריכה כנה – בעבר, נהגו לבחון את כנות הכריכה על ידי בדיקה שמא הבעל הציע לאישה סכום כסף עבור מזונותיה, דבר שהעיד על כנות הכריכה. המחמירים אף דרשו סכום כסף סביר. בהמשך שונתה הגישה, שכן נקבע כי הצעת סכום סביר למזונות האישה אכן מעיד על כנות הכריכה, אך היה ובעל לא הציע סכום כסף סביר, אין בכך להעיד שמא תביעתו וכריכתו אינן כנות. יתרה מזאת, הרי שייתכנו מקרים בהם עומדות בפני הבעל עילות המשחררות אותו מתשלום מזונות לאישה (כך למשל אישה מורדת).
בפסיקה נקבע כי נטל ההוכחה לשלושת התנאים המצטברים רובץ על מי שמעונין להעניק סמכות לבית הדין הרבני לדון.
________________________________________________________________
1. שתביעת הגירושין כנה – על הבעל להוכיח כי הוא באמת מעוניין בגירושין, וכי לא הקדים תבע וכרך בבית הדין הרבני אך ורק בכדי לחסום את האישה. ניתן להוכיח את כנות התביעה באמצעות בחינת מספר פרמטרים: בחינת כתב התביעה – בדיקה שמא עולה ממנו עילת גירושין, דברי הבעל בבית הדין הרבני, חקירת הבעל בבית הדין הרבני, בדיקה האם הבעל מוכן לתת לאישה את מלוא זכויותיה וכו'.
2. שהכריכה כדין – ראשית יש לוודא כי מדובר בתביעה אשר ניתן לכרוך אליה. לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, כריכה תתבצע רק בתביעת גירושין. העיקרון המנחה בכריכה הוא "הלכת הטפל ההולך אחרי העיקר", ואומר שבמידה ויש לערכאה כלשהי סמכות בתביעה העיקרית, יש לה סמכות לדון גם בעניינים הטפלים הנובעים ממנה. ישנם 2 סוגים של כריכה:
1. כריכה מהותית – עניינים שמעצם טיבם וטבעם קשורים לתביעת הגירושין, ועל כן אין צורך בכריכה מפורשת. די בכך שמוגשת תביעת גירושין ואזי תכלול גם אותם. כך למשל החזקת ילדים הינו נושא שנחשב ככרוך בתביעת הגירושין מעצם טיבו וטבעו.
2. כריכה דיונית – עניינים שלא מעצם טיבם וטבעם קשורים לתביעת הגירושין, אך יחד עם זאת קיים קשר בינם לבין תביעת הגירושין, והיעילות מחייבת שאותה ערכאה תדון גם בהם. עניינים אלה טעונים כריכה מפורשת.
3. שהכריכה כנה – בעבר, נהגו לבחון את כנות הכריכה על ידי בדיקה שמא הבעל הציע לאישה סכום כסף עבור מזונותיה, דבר שהעיד על כנות הכריכה. המחמירים אף דרשו סכום כסף סביר. בהמשך שונתה הגישה, שכן נקבע כי הצעת סכום סביר למזונות האישה אכן מעיד על כנות הכריכה, אך היה ובעל לא הציע סכום כסף סביר, אין בכך להעיד שמא תביעתו וכריכתו אינן כנות. יתרה מזאת, הרי שייתכנו מקרים בהם עומדות בפני הבעל עילות המשחררות אותו מתשלום מזונות לאישה (כך למשל אישה מורדת).
בפסיקה נקבע כי נטל ההוכחה לשלושת התנאים המצטברים רובץ על מי שמעונין להעניק סמכות לבית הדין הרבני לדון.
________________________________________________________________
להלן מספר דוג לפסקי דין העוסקים בנושא "מרוץ הסמכויות"
פסק דין חשוב – בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן, (לא פורסם, פסק דין מיום 17.1.2001)- פסק דין זה מהווה פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון בנושא "מירוץ הסמכויות". המשיב הגיש תביעת גירושין כנגד העותרת לבית הדין הרבני בתל-אביב וכרך בה את מזונות האישה והילד. מספר ימים לאחר מכן הגישה העותרת תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה ביקשה לפרק שיתוף בדירת המגורים של בניה"ז וכן בחשבון בנק משותף. בתביעתה, ביקשה העותרת כי שאר הנכסים יחולקו בהתאם לאיזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג. מכיוון שהתעוררה בשתי התביעות שאלה זהה – חלוקת הרכוש בין בניה"ז – דנה כל אחת מהערכאות אודות סמכותה לדון. בית המשפט למשפחה קבע כי התביעה שהגיש המשיב לבית הדין, לא הייתה כנה, ועל כן הסמכות לדון בנושא הרכוש נתונה לבית המשפט. על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לו יסוד להתערב בהחלטת בית המשפט, וכי לא רק שתביעת המשיב בבית הדין הרבני לא הייתה, אף הכריכה של נושא הרכוש לא הייתה כנה. כאמור, נדחתה בקשת הערעור. בישיבה הראשונה בבית הדין הרבני טענה העותרת כי אין לבית הדין סמכות לדון בנושא הרכוש, ובהמשך אף ציינה את החלטתו של בית המשפט למשפחה כי בסמכותו לדון בנושא הרכוש. בית הדין הרבני קבע כי הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בניה"ז וכי תביעת הגירושין שהגיש המשיב כנה. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אשר דחה את הערעור, ועל כך הגישה העותרת את הערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון נתן צו על-תנאי לפיו יימנע בית הדין הרבני מלדון בענייני הרכוש, אשר יידונו בבית המשפט לענייני משפחה.
כב' השופטים ד' בייניש, ד' דורנר וט' שטרסברג כהן (כפסק דינה של כב' הש' ביניש ) פסקו כי:
במצב שבו נקבע כי לשתי הערכאות – בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני – סמכות לדון בטענות הנוגעות לסמכותן, עשויים להתקיים שני מצבים: האחד, מצב שבו טרם ניתנה הכרעה על ידי הערכאות בשאלה למי נתונה הסמכות לדון בשאלת הרכוש; השני, מצב שבו ערכאה כלשהי הקדימה וקבעה כי היא הערכאה אשר מוסמכת לדון בנושא.
במצב הראשון, כאשר הערכאות טרם הכריעו בשאלת הסמכות, הרי שמכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות, לכל אחת מהערכאות קיים שיקול דעת לעכב את הדיון שבפניה, עד אשר תכריע הערכאה השנייה בשאלת תנאי הכריכה. שיקול הדעת ייקח בחשבון את השלב בו מצוי הדיון בערכאה האחרת. גם במצב השני, בו ערכאה אחת הקדימה והכריעה בשאלת הסמכות, יש לפעול בהתאם לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון בענייני הרכוש, על הערכאה השנייה להימנע מלדון בנושא זה. אל לה לערכאה השנייה לדון בשאלת סמכותה לדון בעניין, שכן הדרך לערער על החלטת הערכאה הראשונה בנושא הסמכות הינה באמצעות ערעור או עתירה. יחד עם זאת, במקרים חריגים, בהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תכריע הערכאה השנייה בשאלת הסמכות לדון בעניין שלפניה, וזאת על אף שערכאה אחרת לפניה כבר הכריעה כי בסמכותה לדון בנושא. "טעם מיוחד" עשוי להיות מגוון של עניינים. כך למשל אי נימוק החלטתה של הערכאה הראשונה, כאשר ברור כי החלטת הערכאה הראשונה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם היורד לשורש הסמכות, כאשר החלטת הערכאה הראשונה פוגעת בכללי הצדק הטבעי וכו'.
במצב שבו נקבע כי לשתי הערכאות – בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני – סמכות לדון בטענות הנוגעות לסמכותן, עשויים להתקיים שני מצבים: האחד, מצב שבו טרם ניתנה הכרעה על ידי הערכאות בשאלה למי נתונה הסמכות לדון בשאלת הרכוש; השני, מצב שבו ערכאה כלשהי הקדימה וקבעה כי היא הערכאה אשר מוסמכת לדון בנושא.
במצב הראשון, כאשר הערכאות טרם הכריעו בשאלת הסמכות, הרי שמכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות, לכל אחת מהערכאות קיים שיקול דעת לעכב את הדיון שבפניה, עד אשר תכריע הערכאה השנייה בשאלת תנאי הכריכה. שיקול הדעת ייקח בחשבון את השלב בו מצוי הדיון בערכאה האחרת. גם במצב השני, בו ערכאה אחת הקדימה והכריעה בשאלת הסמכות, יש לפעול בהתאם לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון בענייני הרכוש, על הערכאה השנייה להימנע מלדון בנושא זה. אל לה לערכאה השנייה לדון בשאלת סמכותה לדון בעניין, שכן הדרך לערער על החלטת הערכאה הראשונה בנושא הסמכות הינה באמצעות ערעור או עתירה. יחד עם זאת, במקרים חריגים, בהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תכריע הערכאה השנייה בשאלת הסמכות לדון בעניין שלפניה, וזאת על אף שערכאה אחרת לפניה כבר הכריעה כי בסמכותה לדון בנושא. "טעם מיוחד" עשוי להיות מגוון של עניינים. כך למשל אי נימוק החלטתה של הערכאה הראשונה, כאשר ברור כי החלטת הערכאה הראשונה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם היורד לשורש הסמכות, כאשר החלטת הערכאה הראשונה פוגעת בכללי הצדק הטבעי וכו'.
במקרה זה הקדים המשיב בהגשת תביעת גירושין לבית הדין הרבני, אליה כרך את נושא הרכוש, אלא שהערכאה הראשונה שהכריעה בנושא סמכותה לדון בנושא הרכוש הייתה בית המשפט למשפחה. על-כן, נדרש מבית הדין הרבני "טעם מיוחד" על מנת שיוכל לדון בסמכותו לדון בעניין. משלא התקיים "טעם מיוחד" היה על בית הדין הרבני להימנע מדיון בשאלת הסמכות ולכבד את הכרעת בית המשפט למשפחה. במידה והמשיב בחר לתקוף את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, הרי שהיה עליו לעשות זאת בדרך המקובלת, היינו בדרך של ערעור. ביתרה מזאת, מקרה זה אף אושרה החלטת בית המשפט למשפחה בהכרעת בית המשפט המחוזי בעניין.
נקבע כי הצו על תנאי ייהפך למוחלט.
נקבע כי הצו על תנאי ייהפך למוחלט.
והמחשה ליישום בבית משפט למשפחה בש"א(כ"ס) 2459/02, בש"א(כ"ס) 2460/02, בש"א(כ"ס) 2461/02, בש"א 2462/02 פלוני נ' פלונית (לא פורסם – פסק דין מיום 1.4.03) – ביום 24.4.02 הגיש הבעל תביעת גירושין, בה כרך את עניני הרכוש, מזונות האישה ומזונות הקטינים. ביום 14.5.02, הוגשה תביעת האישה למזונותיה ולמזונות ילדיה וכן למשמורתם. ביום 16.6.02 הוגשה על ידי האישה תביעה רכושית. ביום 3.7.02, התקיים דיון בבית הדין הרבני, בו ניתנה החלטה לחקירת שמות וסידור גט. ביום 9.7.02 בוטלה החלטה זו, בהתאם לבקשת הבעל ובו ביום ניתנה החלטה נוספת על ידי בית הדין, לפיה כל הכרוך בתביעה לגירושין, לרבות עניני הרכוש – נתון לסמכותו. ביום 18-19.9.02, הוגשו על ידי הבעל 4 בקשות לדחייה על הסף של תביעות האישה, כמפורט לעיל. טענת הבעל הייתה, כי הסמכות העניינית לדון בכל התביעות ניתנה, זה מכבר, לבית הדין הרבני. לפיכך, נדרש בית המשפט להכריע בסוגית הסמכות.
כב' השופטת ר. מקייס, מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, פסקה בעניין כדלקמן:
בבג"ץ פלמן נקבעה ההלכה לפיה, כאשר ערכאה אחת הכריעה, כי בסמכותה לדון בחלוקת הרכוש בין בני זוג, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטה בעניין, וזאת למעט במקרים מיוחדים בהם מתקיים "טעם מיוחד", למשל, כאשר ההחלטה אשר ניתנה על ידי הערכאה הראשונה ניתנה ללא כל נימוק ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה.
במקרה זה, התקיים אותו "טעם מיוחד", לפיו אין מקום לעכב את הדיון. בית הדין הרבני, נתן את החלטתו על סמך בקשה במעמד צד אחד, בלא שהתקיים דיון לגופו של עניין במעמד שני הצדדים. בנוסף, בית הדין לא בחן את שאלת הכריכה המפורשת, לרבות שלושת מבחני העזר: כנות תביעת הגירושין, כנות הכריכה ושהכריכה נעשתה כדין. החלטת בית הדין נסמכת אך ורק על מועד הגשת התביעה לגירושין, אשר קדמה למועד הגשת תביעת הרכוש בבית המשפט וכן על רצונם של בני הזוג לגירושין.
כב' השופטת מקייס קבעה כי אין למנוע מבית המשפט להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטו בעניין. כמו כן, הורתה לצדדים לסכם את טענותיהם בבקשות הבעל לדחייה על הסף, ולבית המשפט לפסוק האם נתונה לו הסמכות להכריע בענייני הרכוש.
כב' השופטת ר. מקייס, מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, פסקה בעניין כדלקמן:
בבג"ץ פלמן נקבעה ההלכה לפיה, כאשר ערכאה אחת הכריעה, כי בסמכותה לדון בחלוקת הרכוש בין בני זוג, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטה בעניין, וזאת למעט במקרים מיוחדים בהם מתקיים "טעם מיוחד", למשל, כאשר ההחלטה אשר ניתנה על ידי הערכאה הראשונה ניתנה ללא כל נימוק ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה.
במקרה זה, התקיים אותו "טעם מיוחד", לפיו אין מקום לעכב את הדיון. בית הדין הרבני, נתן את החלטתו על סמך בקשה במעמד צד אחד, בלא שהתקיים דיון לגופו של עניין במעמד שני הצדדים. בנוסף, בית הדין לא בחן את שאלת הכריכה המפורשת, לרבות שלושת מבחני העזר: כנות תביעת הגירושין, כנות הכריכה ושהכריכה נעשתה כדין. החלטת בית הדין נסמכת אך ורק על מועד הגשת התביעה לגירושין, אשר קדמה למועד הגשת תביעת הרכוש בבית המשפט וכן על רצונם של בני הזוג לגירושין.
כב' השופטת מקייס קבעה כי אין למנוע מבית המשפט להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטו בעניין. כמו כן, הורתה לצדדים לסכם את טענותיהם בבקשות הבעל לדחייה על הסף, ולבית המשפט לפסוק האם נתונה לו הסמכות להכריע בענייני הרכוש.
ע"א 452/03 פלונית נ' פלוני (פורסם באתר פסקדין, פסק דין מיום 25.11.03) – "מרוץ הסמכויות" בין הערכאות – הצדדים הינם בני זוג אשר נישאו בשנת 1979 ומנישואין אלה נולדו להם שלושה ילדים. הצדדים ומשפחותיהם עוסקים בענף הבניה. הצדדים פיתחו רשת ענפה של עסקים ובשנת 1989 נחל עסקם מפלה כלכלית. לימים, הצליחו הצדדים לשקם את העסק. לטענת האישה, משפחתה חילצה אותם מפשיטת רגל, ובעקבות כך חזרו עסקיהם ונסקו מחדש. חלק מן הרכוש שצברו נרשם על שם אמו של הבעל וחלקו מוחזק באמצעות חברות הנמצאות מחוץ לישראל. על כן ביקשה האישה מבית המשפט להורות על מתן צו לסעד ביניים. כל אחד מהצדדים טוען כי לבן הזוג השני רומן מחוץ לנישואין.
בשנת 2002 הגיש המשיב תביעת גירושין כנגד האישה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. לאחר מספר ימים הוגש כתב תביעה באמצעות בא כוחו של הבעל ובו כרך בתביעת הגירושין את כל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות החזקת ילדים, מזונות האישה והילדים וענייני הרכוש וחלוקתו. בכתב התביעה מפרט המשיב את סוגיית הרכוש ונוקב ברכוש שלגרסתו מצריך דיון והכרעה על ידי בית הדין הרבני. כעבור חודש ימים, הגישה המערערת תביעה רכושית נגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה, בה פרטה את זכויותיה של ב-7 חברות ישראליות וב-3 חברות הרשומות באיי הבתולה ובהונגריה שבבעלותן מקרקעין בבודפשט בירת הונגריה, וזכויות במתחם בתלפיות בירושלים. כמו כן, בקשה המערערת צו מניעה זמני, וניתן צו במעמד צד אחד. דיון במעמד שני הצדדים נקבע כשבוע לאחר מכן. בינתיים היה אמור להתקיים דיון ראשון בבית הדין הרבני בתביעת הבעל, אלא שב"כ האישה ביקש דחייה עקב לשירות מילואים. ב"כ הבעל התייצב לדיון באותו יום וביקש מדיין בבית הדין שהדיון יתקיים לפני המועד שנקבע בבית המשפט למשפחה, ואכן נקבע דיון כמבוקש. ביום הדיון, ב"כ האישה ביקש לדחותו בשל העדר סמכות בית הדין הרבני בענייני רכוש. ביה"ד קבע כי הסמכות לדון בנושא הגירושין ובכל הכרוך לתביעת הגירושין, נתונה לביה"ד הרבני האזורי י-ם, וציין כי "נימוקים יצורפו לתיק". בהמשך, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לסילוק על הסף של תביעת המערערת, ולחלופין להעבירה לבית הדין הרבני. במקביל, הגיש המשיב לבית הדין הרבני בקשה הסוקרת את הפסיקה הישראלית בשאלת הסמכות, הכריכה וכנות הכריכה, והתייחס לנושא 'הטעם המיוחד' בפרשת פלמן ונושא פירוט הרכוש. עתירתו בבקשה הינה שבית הדין יפרסם את הנימוקים בעניין הסמכות, על מנת שלא שהחלטתו תהיה כשרה. עד היום טרם ניתנו הנימוקים ע"י בית הדין הרבני. בבית המשפט לענייני משפחה טען המשיב כי דין התביעה להימחק על הסף לאור החלטת בית הדין הרבני בדבר הסמכות, והמערערת מנגד טענה כי הכריכה בבית הדין הרבני לא הייתה כדין ולא הייתה כנה, וביקשה להחיל את "הטעם המיוחד" כפי שנקבע בבג"צ פלמן. כב' השופט ב' גרינברגר קבע כי אין דופי בהתנהלות בית הדין ועל כן מחק את התביעה על הסף מחוסר סמכות, ומכאן הערעור.
בשנת 2002 הגיש המשיב תביעת גירושין כנגד האישה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. לאחר מספר ימים הוגש כתב תביעה באמצעות בא כוחו של הבעל ובו כרך בתביעת הגירושין את כל העניינים הכרוכים בגירושין, לרבות החזקת ילדים, מזונות האישה והילדים וענייני הרכוש וחלוקתו. בכתב התביעה מפרט המשיב את סוגיית הרכוש ונוקב ברכוש שלגרסתו מצריך דיון והכרעה על ידי בית הדין הרבני. כעבור חודש ימים, הגישה המערערת תביעה רכושית נגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה, בה פרטה את זכויותיה של ב-7 חברות ישראליות וב-3 חברות הרשומות באיי הבתולה ובהונגריה שבבעלותן מקרקעין בבודפשט בירת הונגריה, וזכויות במתחם בתלפיות בירושלים. כמו כן, בקשה המערערת צו מניעה זמני, וניתן צו במעמד צד אחד. דיון במעמד שני הצדדים נקבע כשבוע לאחר מכן. בינתיים היה אמור להתקיים דיון ראשון בבית הדין הרבני בתביעת הבעל, אלא שב"כ האישה ביקש דחייה עקב לשירות מילואים. ב"כ הבעל התייצב לדיון באותו יום וביקש מדיין בבית הדין שהדיון יתקיים לפני המועד שנקבע בבית המשפט למשפחה, ואכן נקבע דיון כמבוקש. ביום הדיון, ב"כ האישה ביקש לדחותו בשל העדר סמכות בית הדין הרבני בענייני רכוש. ביה"ד קבע כי הסמכות לדון בנושא הגירושין ובכל הכרוך לתביעת הגירושין, נתונה לביה"ד הרבני האזורי י-ם, וציין כי "נימוקים יצורפו לתיק". בהמשך, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לסילוק על הסף של תביעת המערערת, ולחלופין להעבירה לבית הדין הרבני. במקביל, הגיש המשיב לבית הדין הרבני בקשה הסוקרת את הפסיקה הישראלית בשאלת הסמכות, הכריכה וכנות הכריכה, והתייחס לנושא 'הטעם המיוחד' בפרשת פלמן ונושא פירוט הרכוש. עתירתו בבקשה הינה שבית הדין יפרסם את הנימוקים בעניין הסמכות, על מנת שלא שהחלטתו תהיה כשרה. עד היום טרם ניתנו הנימוקים ע"י בית הדין הרבני. בבית המשפט לענייני משפחה טען המשיב כי דין התביעה להימחק על הסף לאור החלטת בית הדין הרבני בדבר הסמכות, והמערערת מנגד טענה כי הכריכה בבית הדין הרבני לא הייתה כדין ולא הייתה כנה, וביקשה להחיל את "הטעם המיוחד" כפי שנקבע בבג"צ פלמן. כב' השופט ב' גרינברגר קבע כי אין דופי בהתנהלות בית הדין ועל כן מחק את התביעה על הסף מחוסר סמכות, ומכאן הערעור.
כב' השופט יוסף שפירא, מבית המשפט המחוזי בירושלים, פסק:
המצב בו שתי ערכאות דנות באותו נושא ועלולות להגיע להכרעות סותרות אינו רצוי הן באותה שיטת משפטית והן במערכות מקבילות.
במקרה שלפנינו הקדים בית הדין הרבני להחליט כי שאלת הרכוש נמצאת בסמכותו, ולפיכך נראה לכאורה כי צדק בית המשפט למשפחה בפוסקו שאין בסמכותו לדון בתביעה, אלא שלא התרשם מהאפשרות שנעשה מחטף על ידי בית הדין.
בישיבת בית הדין הרבני מיום 25.3.03, לא נדונה שאלת הסמכות, הכריכה וכנותה, לאור סירוב ב"כ האישה לדון בנושאים אלה, אך ניתנה החלטה לקונית לפיה הסמכות נתונה לו. נימוקים להחלטה זו לא ניתנו עד עצם היום הזה, למרות שנכתב בהחלטה שנימוקים יצורפו.
ממכלול הנסיבות היה מקום שבית המשפט לענייני משפחה יבדוק את שלוש הסוגיות "במבחן המשולש" בטרם יחליט להעדיף את החלטת בית הדין הרבני בעניין הסמכות.
הדברים מותנים בכך שהערכאה שהחליטה ראשונה בדבר סמכותה, היינו – בית הדין, תדון טרם החלטתה ותבחן ביסודיות את כנות הגשת התביעה, הכריכה וכנות הכריכה. לא עשתה כן אותה ערכאה, בכך מקימה היא זכות לערכאה השנייה לדון בכך.
מכאן, שגם אם התבצע "מחטף" בהחלטת בית הדין הרבני , עדיין היה עליו לדון ב"מבחן המשולש", ולהחליט על סמך ממצאים. משלא עשה כן בית הדין, הרי שבכך פתח את הדרך לבית המשפט לענייני משפחה לבחון יסודות אלה ולהגיע למסקנה שונה בדבר הסמכות מקום שיש לכך בסיס עובדתי מתאים.
כב' השופט שפירא קבע כי בהחלטת בית הדין הרבני נפל פגם בכך שלא דן בשאלות הנחוצות לעניין קביעת סמכותו ולא נימק את החלטתו עד היום. פגם זה הקנה לבית המשפט לענייני משפחה את החובה לדון באותן שאלות ולהכריע בהן. בית המשפט בחן רק את השאלה אם היה בהחלטת בית המשפט משום מחטף ומשסבר שאין כך הדבר, קיבל את בקשת המחיקה. כמו כן קיים "טעם מיוחד" המעניק את הסמכות לדון בשאלת הרכוש לבית המשפט לענייני משפחה.
לאור האמור לעיל, הערעור התקבל ונקבע כי הסמכות לדון בסוגיית רכוש בני הזוג וחלוקתם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
המצב בו שתי ערכאות דנות באותו נושא ועלולות להגיע להכרעות סותרות אינו רצוי הן באותה שיטת משפטית והן במערכות מקבילות.
במקרה שלפנינו הקדים בית הדין הרבני להחליט כי שאלת הרכוש נמצאת בסמכותו, ולפיכך נראה לכאורה כי צדק בית המשפט למשפחה בפוסקו שאין בסמכותו לדון בתביעה, אלא שלא התרשם מהאפשרות שנעשה מחטף על ידי בית הדין.
בישיבת בית הדין הרבני מיום 25.3.03, לא נדונה שאלת הסמכות, הכריכה וכנותה, לאור סירוב ב"כ האישה לדון בנושאים אלה, אך ניתנה החלטה לקונית לפיה הסמכות נתונה לו. נימוקים להחלטה זו לא ניתנו עד עצם היום הזה, למרות שנכתב בהחלטה שנימוקים יצורפו.
ממכלול הנסיבות היה מקום שבית המשפט לענייני משפחה יבדוק את שלוש הסוגיות "במבחן המשולש" בטרם יחליט להעדיף את החלטת בית הדין הרבני בעניין הסמכות.
הדברים מותנים בכך שהערכאה שהחליטה ראשונה בדבר סמכותה, היינו – בית הדין, תדון טרם החלטתה ותבחן ביסודיות את כנות הגשת התביעה, הכריכה וכנות הכריכה. לא עשתה כן אותה ערכאה, בכך מקימה היא זכות לערכאה השנייה לדון בכך.
מכאן, שגם אם התבצע "מחטף" בהחלטת בית הדין הרבני , עדיין היה עליו לדון ב"מבחן המשולש", ולהחליט על סמך ממצאים. משלא עשה כן בית הדין, הרי שבכך פתח את הדרך לבית המשפט לענייני משפחה לבחון יסודות אלה ולהגיע למסקנה שונה בדבר הסמכות מקום שיש לכך בסיס עובדתי מתאים.
כב' השופט שפירא קבע כי בהחלטת בית הדין הרבני נפל פגם בכך שלא דן בשאלות הנחוצות לעניין קביעת סמכותו ולא נימק את החלטתו עד היום. פגם זה הקנה לבית המשפט לענייני משפחה את החובה לדון באותן שאלות ולהכריע בהן. בית המשפט בחן רק את השאלה אם היה בהחלטת בית המשפט משום מחטף ומשסבר שאין כך הדבר, קיבל את בקשת המחיקה. כמו כן קיים "טעם מיוחד" המעניק את הסמכות לדון בשאלת הרכוש לבית המשפט לענייני משפחה.
לאור האמור לעיל, הערעור התקבל ונקבע כי הסמכות לדון בסוגיית רכוש בני הזוג וחלוקתם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
ודוג' נוספת לפס"ד בנושא סמכיות במקרה שבו טיפל משרדנו:
בד"מ 3414/00 מעטוף נ' מעטוף, פ"ד נה (5), 495 – המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1986. כשנה לאחר מכן, החלו להתדיין ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני, בין היתר אודות בית המגורים של בניה"ז הרשום על שם המשיב בלבד. המבקשת טענה כי מחצית הזכויות בבית שייכות לה, ואילו המשיב טען כי הקרקע עליו בנוי הבית ניתנה לו במתנה טרם נישואיו לעותרת, כי בניית הבית הסתיימה טרם נישואיהם, ועל כן אין למבקשת זכות בבית. המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ואילו המשיב הגיש תביעה לבית הדין הרבני. כל אחת משתי הערכאות הכריעה כי לה נתונה הסמכות לדון בעניין הזכויות בבית. בית הדין הרבני אף פסק כי לאור הסתירה בין שתי ההחלטות, יש להעביר את ההכרעה לדיון ולהכרעה בפני בית הדין המיוחד, לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922.
כב' הנשיא ברק פסק בעניין זה כי:
התנאים להקמת בית-דין מיוחד קבועים בשני מישורים נורמטיביים המעוגנים בסימן 55 לדבר המלך – מישור הסמכות העניינית ומישור הסמכות הדיונית. ראשית, מבחינה עניינית, על השאלה המופנית לבית הדין המיוחד לעמוד בשלושה תנאים: צריכה להתעורר שאלה, בעניין של מעמד אישי וכן השאלה צריכה להיות אם אותו עניין נתון לסמכותו של בית דין דתי כלשהו. בעניין זה, השאלה היא שמא הסמכות לדון בנושא הרכוש מסורה לבית הדין הרבני באופן ייחודי, בשל הכריכה בתביעת הגירושין, או לחילופין מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. כב' הנשיא ברק מניחה כי התנאי השני והשלישי התקיימו אך פוסק כי התנאי הראשון לא התקיים. היינו, השאלה האם לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בנושא הרכוש.
בית הדין המיוחד, הדן בהרכב של שני שופטים של בית המשפט העליון ונשיא בית הדין הגבוה של הערכאה הדתית הנוגעת לעניין, מיועד לדון רק במקרים המעוררים שאלות מיוחדות בתחום הסמכות וכאשר מדובר בשאלה אמיתית המעוררת ספק סביר. לפיכך, בית הדין המיוחד לא ידון בשאלות סמכות בתחום המעמד האישי שכבר זכו להכרעה בעבר.
במקרה זה, בית הדין הרבני, אשר העלה את הדרישה לקיים דיון של בית הדין המיוחד, לא נזקק להחלטה של בית הדין המיוחד על מנת להשיב לשאלת הסמכות. יתרה מזאת, בית הדין הרבני הכריע כי לו הסמכות לדון בנושא הרכוש ואף נימק זאת בהנמקה מפורטת. הצדקתו להעברת הדיון לבית הדין המיוחד הייתה קיומה של סתירה בין הערכאות. בכך שגה בית הדין הרבני, שהרי קיומה של סתירה בין ערכאות אינה מהווה עילה להקמת בית הדין המיוחד, כל עוד לא נוצר ספק אמיתי בשאלת הסמכות. כל עוד לא התעורר הספק, יש לתקוף החלטה בנושא הסמכות בדרך המקובלת, היינו הגשת ערעור או עתירה.
הוחלט לדחות את הבקשה להקמת בית דין מיוחד.
כב' הנשיא ברק פסק בעניין זה כי:
התנאים להקמת בית-דין מיוחד קבועים בשני מישורים נורמטיביים המעוגנים בסימן 55 לדבר המלך – מישור הסמכות העניינית ומישור הסמכות הדיונית. ראשית, מבחינה עניינית, על השאלה המופנית לבית הדין המיוחד לעמוד בשלושה תנאים: צריכה להתעורר שאלה, בעניין של מעמד אישי וכן השאלה צריכה להיות אם אותו עניין נתון לסמכותו של בית דין דתי כלשהו. בעניין זה, השאלה היא שמא הסמכות לדון בנושא הרכוש מסורה לבית הדין הרבני באופן ייחודי, בשל הכריכה בתביעת הגירושין, או לחילופין מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. כב' הנשיא ברק מניחה כי התנאי השני והשלישי התקיימו אך פוסק כי התנאי הראשון לא התקיים. היינו, השאלה האם לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בנושא הרכוש.
בית הדין המיוחד, הדן בהרכב של שני שופטים של בית המשפט העליון ונשיא בית הדין הגבוה של הערכאה הדתית הנוגעת לעניין, מיועד לדון רק במקרים המעוררים שאלות מיוחדות בתחום הסמכות וכאשר מדובר בשאלה אמיתית המעוררת ספק סביר. לפיכך, בית הדין המיוחד לא ידון בשאלות סמכות בתחום המעמד האישי שכבר זכו להכרעה בעבר.
במקרה זה, בית הדין הרבני, אשר העלה את הדרישה לקיים דיון של בית הדין המיוחד, לא נזקק להחלטה של בית הדין המיוחד על מנת להשיב לשאלת הסמכות. יתרה מזאת, בית הדין הרבני הכריע כי לו הסמכות לדון בנושא הרכוש ואף נימק זאת בהנמקה מפורטת. הצדקתו להעברת הדיון לבית הדין המיוחד הייתה קיומה של סתירה בין הערכאות. בכך שגה בית הדין הרבני, שהרי קיומה של סתירה בין ערכאות אינה מהווה עילה להקמת בית הדין המיוחד, כל עוד לא נוצר ספק אמיתי בשאלת הסמכות. כל עוד לא התעורר הספק, יש לתקוף החלטה בנושא הסמכות בדרך המקובלת, היינו הגשת ערעור או עתירה.
הוחלט לדחות את הבקשה להקמת בית דין מיוחד.
בג"צ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (פורסם באתר "נבו" – פסק דין מיום 19.8.2004) – סמכות הכריכה בנושא משמורת הילדים – הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה וכרך אליה את ענייני מזונות האישה, מזונות הילדים, החזקת הילדים וחלוקת הרכוש. בדיון הראשון כפרה האישה בסמכות בית הדין לדון בנושא החזקת הילדים. האישה הגישה תביעה למזונות הילדים וכן תביעה להחזקת הילדים לבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין פסק כי הסמכות לדון בנושא החזקת הילדים נתונה לבית הדין בלבד. האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול וערעורה נדחה בטענה שתביעת הגירושין הייתה כנה, כי נושא המשמורת כרוך מעצם טיבו וטבעו בנושא הגירושין, וכן כי במועד הגשת תביעת הגירושין לא הוגשה עדיין תביעה למשמורת בערכאה אחרת. האישה טענה שתי טענות מרכזיות: ראשית, שמרגע שבני הזוג התגרשו בפועל בבית הדין הרבני פקעה סמכותו לדון בנושא החזקת הילדים. שנית, טענה האישה שהקטינים בעלי אישיות משפטית נפרדת, ועל כן אינם כפופים לסמכותו של בית הדין הרבי, אשר נבחר על ידי הצדדים ואינו עוסק לוקח בחשבון בהחלטתו אינטרסים של "טובת הילד".
כב' השופטת ביניש, כב' השופט ג'ובראן וכב' השופט עדיאל :
דחו את טענת האישה הראשונה וקבעו כי נושא החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו וטיבעו בהליך הגירושין, זאת להבדיל מנושא מזונות הילדים. הבעל ביצע כריכה כנה של נושא החזקת הילדים עם הגשת תביעת הגירושין ועל ידי כך הקנה סמכות לבית הדין לדון בנושא זה. אמנם הכריכה אינה מקנה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בנושא החזקת הילדים, אך זה מתרחש רק כאשר מוגשת תביעה חדשה לאחר שהוגשה תביעת הגירושין. במקרה זה רכש בית הדין סמכות לדון בנושא החזקת הילדים, ודן ראשית בנושא הגירושין, אך אין בכך בכדי לפגוע בסמכות בית הדין להמשיך ולדון בהחזקת הילדים לאחר שקיבל החלטה בנושא הגירושין. כלומר, עניינם של הקטינים אינו נבחן כנושא העומד בפני עצמו בנפרד מסוגית הגירושין. לעניין טענתה השנייה של האישה פסקו השופטים כי באופן כללי אכן לקטינים אישיות משפטית עצמאית, ועצם הקניית הסמכות לבית הדין אינה יכולה לפגוע בהם, ובוודאי שלא להכפיף אותם להסכם הגירושין של הוריהם. יחד עם זאת, במקרה הספציפי, לא דובר על הסכם גירושין בין ההורים אלא על תביעתו של הבעל וכריכת החזקת הילדים לתביעה. טרם התנהל בבית הדין דיון בעניינם של הילדים, היות וראשית נדונה סוגית הגירושין, אך אין בכך בכדי להוכיח שעניין הקטינים לא יזכה לדיון ראוי בהמשך. בנוסף, לקטינים עומדת הזכות להיות מיוצגים בפני בית הדין בנפרד מהוריהם. העתירה נדחתה.
כב' השופטת ביניש, כב' השופט ג'ובראן וכב' השופט עדיאל :
דחו את טענת האישה הראשונה וקבעו כי נושא החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו וטיבעו בהליך הגירושין, זאת להבדיל מנושא מזונות הילדים. הבעל ביצע כריכה כנה של נושא החזקת הילדים עם הגשת תביעת הגירושין ועל ידי כך הקנה סמכות לבית הדין לדון בנושא זה. אמנם הכריכה אינה מקנה לבית הדין סמכות נמשכת לדון בנושא החזקת הילדים, אך זה מתרחש רק כאשר מוגשת תביעה חדשה לאחר שהוגשה תביעת הגירושין. במקרה זה רכש בית הדין סמכות לדון בנושא החזקת הילדים, ודן ראשית בנושא הגירושין, אך אין בכך בכדי לפגוע בסמכות בית הדין להמשיך ולדון בהחזקת הילדים לאחר שקיבל החלטה בנושא הגירושין. כלומר, עניינם של הקטינים אינו נבחן כנושא העומד בפני עצמו בנפרד מסוגית הגירושין. לעניין טענתה השנייה של האישה פסקו השופטים כי באופן כללי אכן לקטינים אישיות משפטית עצמאית, ועצם הקניית הסמכות לבית הדין אינה יכולה לפגוע בהם, ובוודאי שלא להכפיף אותם להסכם הגירושין של הוריהם. יחד עם זאת, במקרה הספציפי, לא דובר על הסכם גירושין בין ההורים אלא על תביעתו של הבעל וכריכת החזקת הילדים לתביעה. טרם התנהל בבית הדין דיון בעניינם של הילדים, היות וראשית נדונה סוגית הגירושין, אך אין בכך בכדי להוכיח שעניין הקטינים לא יזכה לדיון ראוי בהמשך. בנוסף, לקטינים עומדת הזכות להיות מיוצגים בפני בית הדין בנפרד מהוריהם. העתירה נדחתה.
בג"צ 78/03 דנית כץ נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם באתר "נבו" – פס"ד מיום 11.3.03) – סמכות בית הדין הרבני לדון בענייני קטינים – בני הזוג ניהלו התדיינות ממושכת סביב גירושיהם בבית הדין הרבני, במהלכה ננקטו אמצעים חריפים לצורך כפיית הבעל לתת גט לאשתו, כגון צווי הגבלה, וצו מאסר. במסגרת התדיינות זו הגיעה המחלוקת לבית הדין הרבני הגדול, וכחלק מתנאים שהוצבו על ידי האב לצורך הסכמתו ליתן את הגט, הסכימו הצדדים להסמיך את בית הדין הרבני הגדול בהרכב במיוחד לדון בכל הנושאים המשפטיים הנוגעים לקטין. ההרכב כלל את הרב דיכובסקי, הרב גולדברג והרב נדב. העותרת טוענת כי בתחילה התנגדה להעברת הסמכות כאמור, אולם בסופו של דבר הסכימה לכך מתוך הנחה כי הסכמתה להעברת הסמכות מוגבלת להרכב המיוחד של בית הדין הרבני, ואינה מתפרשת על פני כל הרכב אחר של בית הדין. בין לבין, נתן הבעל גט לאשתו, ונותרו להכרעה ענייניו של הקטין, אלא שבינתיים שניים משלושת שופטי ההרכב המיוחד (הרבנים גולדברג ונדב) פרשו מבית הדין ואינם מכהנים עוד כדיינים. העותרת טוענת כי מאחר שהסכמתה לסמכות בית הדין הגדול נשענה בזמנו על ההנחה כי הסמכות מוקנית להרכב המיוחד, הרי משהרכב זה נשתנה עקב פרישת שניים מן הדיינים פקעה סמכות בית הדין שהוקנתה מכוח הסכמת הצדדים, ומאז נתונה הסמכות העניינית להכריע בענייניו של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני הגדול, בפניו נטענה טענת חוסר סמכות מהטעם האמור, החליט לדחותה. העותרת ביקשה מבג"ץ להורות לבית הדין הרבני הגדול להימנע מלדון בענייניו של הקטין ובהם ענייני משמורת, ביקורים חינוך ומזונות ולקבוע כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
כב' השופטת א' פרוקציה וכב' השופטת ט. שטרסברג כהן (על פי פסק דינה של הש' פרוקצ'ה) פסקו בעניין כי:
דין העתירה להתקבל, ועל כן יש להעביר את ענייני הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. מחד, הסכמת הצדדים אין להבינה כסמכות שניתנה להרכב מסוים של דיינים, אלא כסמכות המוקנית לבית הדין כערכאה שיפוטית. כך סבר גם בית הדין הרבני הגדול. מאידך, הסכמת בני הזוג להקנות סמכות לבית הדין הרבני הגדול להכריע בענייניו של הקטין ניתנה על רקע המאמצים לסיים את הקשר הזוגי ביניהם ולסדר את הגט. לא ענייני הקטין עמדו במרכז ההסכמה הזו, אלא מאמצי בני הזוג ובית הדין להגיע להסדר שיאפשר את גירושיהם. לאור כך ובתנאים אלה נקבע, כי אין לראות את הקטין כמי שהסכים והצטרף להסכם בין בני הזוג בדבר הקניית הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינו. לקטין עצמו באמצעות אפוטרופסו מעמד עצמאי במשפט לקבוע איזו תהא הערכאה השיפוטית שתדון בענייניו, מקום שמדובר בסמכות מקבילה של שתי ערכאות. כלומר, הקטין אינו קשור לסמכות בית הדין הרבני, והוא זכאי לכך שענייניו יוכרעו בלא שיהא קשור לערכאה שנבחרה על ידי הוריו כאמצעי לקדם את הסדר הגירושין ביניהם. הוא רשאי לפנות באמצעות אפוטרופסו הטבעי לבית המשפט לענייני משפחה שהוא המוסמך על פי החוק לדון ולהכריע במכלול ענייניו.
כב' השופטת א' פרוקציה וכב' השופטת ט. שטרסברג כהן (על פי פסק דינה של הש' פרוקצ'ה) פסקו בעניין כי:
דין העתירה להתקבל, ועל כן יש להעביר את ענייני הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. מחד, הסכמת הצדדים אין להבינה כסמכות שניתנה להרכב מסוים של דיינים, אלא כסמכות המוקנית לבית הדין כערכאה שיפוטית. כך סבר גם בית הדין הרבני הגדול. מאידך, הסכמת בני הזוג להקנות סמכות לבית הדין הרבני הגדול להכריע בענייניו של הקטין ניתנה על רקע המאמצים לסיים את הקשר הזוגי ביניהם ולסדר את הגט. לא ענייני הקטין עמדו במרכז ההסכמה הזו, אלא מאמצי בני הזוג ובית הדין להגיע להסדר שיאפשר את גירושיהם. לאור כך ובתנאים אלה נקבע, כי אין לראות את הקטין כמי שהסכים והצטרף להסכם בין בני הזוג בדבר הקניית הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינו. לקטין עצמו באמצעות אפוטרופסו מעמד עצמאי במשפט לקבוע איזו תהא הערכאה השיפוטית שתדון בענייניו, מקום שמדובר בסמכות מקבילה של שתי ערכאות. כלומר, הקטין אינו קשור לסמכות בית הדין הרבני, והוא זכאי לכך שענייניו יוכרעו בלא שיהא קשור לערכאה שנבחרה על ידי הוריו כאמצעי לקדם את הסדר הגירושין ביניהם. הוא רשאי לפנות באמצעות אפוטרופסו הטבעי לבית המשפט לענייני משפחה שהוא המוסמך על פי החוק לדון ולהכריע במכלול ענייניו.
