מה רכוש משותף?
הרכוש המשותף הינו מכלול של נכסים וזכויות אשר צברו בני הזוג מהלך השנים המשותפות שחיו יחדיו. הרכוש המשותף כולל דירת מגורים, נכסי מקרקעין, מיטלטלין, כספים, חסכונות, זכויות סוציאליות שונות, זכויות פנסיה, קרנות השתלמות, קופות גמל, ביטוחי חיים, רכוש עסקי, מוניטין עסקי, מניות, אופציות וכו'.
כיום, אין לדעת בוודאות מה יקבע בית המשפט לגבי נכסים שונים השייכים לאחד מבני הזוג ונרכשו טרם הנישואין, במידה ובית המשפט קבע כי חלה על בני הזוג הלכת השיתוף, להוציא תא דירת בני הזוג. בעבר ההלכה בנושא זה הייתה חד משמעית – נכס שנרכש על ידי בן זוג לפני הנישואין או שניתן לו בירושה או במתנה – היה שייך לו בלבד, ולבן הזוג שנישא לו לאחר מכן לא היו בו זכויות כלשהן.
כאמור, בבחינת החלתה של הלכת השיתוף על בני זוג יבדוק בית המשפט קיומם של שני אלמנטים: אורח חיים תקין ומאמץ משותף. במהלך השנים, בענייני רכוש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים, שמו בתי המשפט דגש על אלמנט המאמץ המשותף, ואילו אורח החיים התקין נבדק בצורה המינימלית ביותר.
המגמה הנוכחית של בתי המשפט אינה גורפת וכל נכס של בני הזוג, ללא קשר למועד רכישתו, ייבחן בהתאם לנסיבות המשתנות של העניין. באופן כללי ניתן בהחלט לומר שבניגוד לעבר, הלכת השיתוף עשויה להתפרס אף על נכסים שנרכשו טרם הנישואין על ידי אחד מבני הזוג, במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בדירת המגורים של בני הזוג. ייתכן ובבוא היום תורחב הלכת השיתוף גם מעבר לדירת המגורים המשותפת, ותחול גם על נכסים אחרים, ללא קשר לשאלת מועד רכישתם – אך נדגיש שכיום הרחבת התחולה של הלכת השיתוף בנוגע לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, חלה בעיקר על דירת המגורים.
הלכה היא כי על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכס, אשר לא רכש את הנכס, להוכיח קיומה של זיקה בינו לבין הנכס.
הלכה זו נקבע בפסק הדין המרכזי בנושא זה:
כאמור, בבחינת החלתה של הלכת השיתוף על בני זוג יבדוק בית המשפט קיומם של שני אלמנטים: אורח חיים תקין ומאמץ משותף. במהלך השנים, בענייני רכוש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים, שמו בתי המשפט דגש על אלמנט המאמץ המשותף, ואילו אורח החיים התקין נבדק בצורה המינימלית ביותר.
המגמה הנוכחית של בתי המשפט אינה גורפת וכל נכס של בני הזוג, ללא קשר למועד רכישתו, ייבחן בהתאם לנסיבות המשתנות של העניין. באופן כללי ניתן בהחלט לומר שבניגוד לעבר, הלכת השיתוף עשויה להתפרס אף על נכסים שנרכשו טרם הנישואין על ידי אחד מבני הזוג, במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בדירת המגורים של בני הזוג. ייתכן ובבוא היום תורחב הלכת השיתוף גם מעבר לדירת המגורים המשותפת, ותחול גם על נכסים אחרים, ללא קשר לשאלת מועד רכישתם – אך נדגיש שכיום הרחבת התחולה של הלכת השיתוף בנוגע לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, חלה בעיקר על דירת המגורים.
הלכה היא כי על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכס, אשר לא רכש את הנכס, להוכיח קיומה של זיקה בינו לבין הנכס.
הלכה זו נקבע בפסק הדין המרכזי בנושא זה:
ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מ"ח(3) 685 – האם חלה חזקת השיתוף על דירת מגורי בני הזוג הרשומה על שם הבעל בלבד – כשנה לפני נישואיי בני הזוג רכש הבעל את הדירה, אך את המפתחות לדירה קיבלו בסמוך למועד הנישואין. כמו כן, לפני הנישואין מסרה האישה לבעל את חסכונותיה ועל כן לא נאלץ הבעל לקחת הלוואה לצורך רכישת הדירה. בני הזוג היו נשואים במשך שלושים שנה, במהלכם חיו חיי שיתוף הרמוניים.
כבוד הנשיא שמגר והשופטים גולדברג וחשין פסקו (כפסק דינו של הנשיא שמגר) כי:
על מנת להכריע בשאלה האם על נכס מסיים תחול הלכת השיתוף יש להבחין בין שני שלבים. ראשית, יש לבחון האם קמה חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית –נטל השכנוע מוטל על בן הזוג המבקש שיתוף, עליו להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית – מוטל נטל השכנוע על בן הזוג השולל את השיתוף, עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את חזקת השיתוף.
מכיוון שדירת מגורים מסווגת כנכס משפחתי מובהק, כמות הראיות הנדרשת להוכחת חזקת שיתוף בה נמוכה, במיוחד נכון הדבר כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של בני הזוג.
במקרה זה ניהלו בני הזוג חיי שיתוף במהלך שלושים שנה, דבר המעיד על כוונת שיתוף ברכוש. אמנם השקעתה החלקית של האישה ברכישת הדירה היתה קטנה יחסית מזו של הבעל, אך לכך תהא משמעות כל עוד מדובר בתקופת נישואין קצרה. כעבור שנים רבות מיטשטשת החלקיות שבהשקעה וקיום משק הבית המשותף והחיים בצוותא מדגישים את עצם השיתוף.
כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף, כל אחד בתחומו, ובמיוחד כאשר כל משאביהם משותפים, הופך ברבות הימים גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף. כעבור תקופת חיים ממושכת יחד, הרכוש המשפחתי מתאחד, ולא ניתן עוד לחלק רכוש בהתאם להשקעה הבסיסית הראשונית, כפי שזו התבצעה בעבר.
בשלב זה, טרם רצוי לבטל באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על-ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. יש לבחון לגבי הנכס שבמחלוקת אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף, אם לאו.
הוחלט כי יש להכיר בזכות האישה לשיתוף בדירה, שכן מטרת בני הזוג הייתה רכישת דירת מגורים משותפת, והאישה אף נטלה חלק ברכישתה. רישום דירת המגורים של בני הזוג על שם הבעל בלבד היה במקרה זה טכני בלבד.
כבוד הנשיא שמגר והשופטים גולדברג וחשין פסקו (כפסק דינו של הנשיא שמגר) כי:
על מנת להכריע בשאלה האם על נכס מסיים תחול הלכת השיתוף יש להבחין בין שני שלבים. ראשית, יש לבחון האם קמה חזקה ראייתית בדבר שיתוף בנכסים בין בני הזוג. אם התשובה לכך היא שלילית –נטל השכנוע מוטל על בן הזוג המבקש שיתוף, עליו להראות כי אכן התגבשה כוונת שיתוף בנכס הנדון. אם התשובה לשאלה היא חיובית – מוטל נטל השכנוע על בן הזוג השולל את השיתוף, עליו להראות כי ברשותו ראיות הסותרות את חזקת השיתוף.
מכיוון שדירת מגורים מסווגת כנכס משפחתי מובהק, כמות הראיות הנדרשת להוכחת חזקת שיתוף בה נמוכה, במיוחד נכון הדבר כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של בני הזוג.
במקרה זה ניהלו בני הזוג חיי שיתוף במהלך שלושים שנה, דבר המעיד על כוונת שיתוף ברכוש. אמנם השקעתה החלקית של האישה ברכישת הדירה היתה קטנה יחסית מזו של הבעל, אך לכך תהא משמעות כל עוד מדובר בתקופת נישואין קצרה. כעבור שנים רבות מיטשטשת החלקיות שבהשקעה וקיום משק הבית המשותף והחיים בצוותא מדגישים את עצם השיתוף.
כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף, כל אחד בתחומו, ובמיוחד כאשר כל משאביהם משותפים, הופך ברבות הימים גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף. כעבור תקופת חיים ממושכת יחד, הרכוש המשפחתי מתאחד, ולא ניתן עוד לחלק רכוש בהתאם להשקעה הבסיסית הראשונית, כפי שזו התבצעה בעבר.
בשלב זה, טרם רצוי לבטל באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על-ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. יש לבחון לגבי הנכס שבמחלוקת אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף, אם לאו.
הוחלט כי יש להכיר בזכות האישה לשיתוף בדירה, שכן מטרת בני הזוג הייתה רכישת דירת מגורים משותפת, והאישה אף נטלה חלק ברכישתה. רישום דירת המגורים של בני הזוג על שם הבעל בלבד היה במקרה זה טכני בלבד.
על כן, נמליץ באופן כללי לבן זוג אשר נכנס לקשר נישואין כשבבעלותו דירה ו/או נכסים שרכש קודם לכן, לחתום על הסכם ממון, באמצעותו יוסדר נושא הרכוש בין בני הזוג.
