זכויות בדירה שהובאה לנישואין ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין
ביהמ"ש לענייני משפחה, מחוז ת"א, קיבל תביעה של בעל ונתן פס"ד הצהרתי המכריז על הבעל כבעלים של מחצית הזכויות בדירת המגורים של הצדדים, וזאת, אע"פ שדירה "הובאה" לנישואין, ע"י האישה בלבד, טרם הנישואין, ושבספרי רשם המקרקעין רשומה האישה כבעלים על כל הזכויות בדירה !
עובדות:
בני הזוג נישאו בשנת 1989, ולכן חל עליהם חוק יחסי ממון התשל"ג – 1973.
הדירה שעליה סובב הויכוח היא דירה שהיתה בבעלות האישה עוד טרם נישואיה לבעל, ובספרי רשם המקרקעין רשומה הדירה בבעלותה המלאה של האישה. הבעל תובע כי תוכר זכותו להיות בעלים במחצית הדירה שכן, האישה הציגה בפניו מצג שווא שהדירה משותפת לשניהם.
עיקרי הקביעות בפס"ד:
הסכם ממון הוא הביטוי האולטימטיבי להוות ראיה לכוונת אי שיתוף. והוא כלי שהעמיד החוק לרשות מי שחפץ להביע "את דעתו הנחרצת" לאי הסכמה לשיתוף בבעלות. ואולם – מי שאינו חפץ שתיוחסנה לו כוונת שיתוף, חייב להביע זאת "התבטאות מפורשת". עליו "לתת סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין", והמצג שהוא יוצר כלפי בן הזוג האחר חייב להביע את "דעתו הנחרצת" שלא לשתפו בבעלות.
במקרה דנן: בית המשפט קבע כי האישה לא ראתה צורך להבהיר חד משמעית את "דעתה הנחרצת" שלא יהיה כל שיתוף אי פעם. הבהרה זו היתה צריכה להיעשות באופן שלא תתאפשר פרשנות אחרת לכוונות האישה.
אכן, בתחילת דרכם המשותפת לא היה הסכם ממון בין בני זוג עניין שבידיעת כלל הציבור, אבל מאז עברו שנים רבות והדברים השתנו, הציבור התוודע ל"כלי שרת" זה, ובוודאי שהאישה היתה צריכה לשקול את צעדיה ולכלכל את מעשיה ברוח רצונותיה. אם לא עשתה כך, אע"פ שבליבה חשבה, ובתוכה גמרה והחליטה שלא לשתף את הבעל בבעלות על הדירה, נהגה בחוסר תום לב, ויצרה במזיד ובמתכוון מצג מטעה.
אם לא ניתן היה לכרות ביניהם הסכם ממון – ראוי היה שהאישה תבהיר לבעל באופן אחר, שאינו משתמע לשתי פנים את דעתה. למשל: שיחה גלויה על הדברים בנוכחות עדים וכיו"ב.
משלא עשתה כן, אכן היה מצידה של האישה מצג מטעה, שנמשך על פני שנים רבות, ואין ספק שהיא ידעה על ציפיותיו המוטעות של הבעל, ואע"פ לא נהגה במידת ההגינות הראויה, ולא העמידה את הבעל (ולו ברמז) על כך שצפיותיו מופרכות. ולכן תביעת הבעל התקבלה.
אזכור פס"ד: תמ"ש 32220-09
תאריך פס"ד: 23.10.2011
שופט: אריאל בן ארי
