האם דירה אשר התקבלה בירושה על ידי האישה אולם שכ"ד ממנה שימש את משק הבית המשותף היא נכס בר איזון במסגרת חלוקת הרכוש?
אנחנו זוג נשוי שמתגרש. אשתי קיבלה לאחר שהתחתנו דירה במתנה מדודתה. השכרנו הדירה ושכר הדירה שימש את משק הבית המשותף. האם בעת הגירושין אני זכאי למחצית הדירה.
תשובה:
סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. סעיף 5(א)(1) מתייחס לנכסים שאינם נכנסים למסת האיזון – "נכסים חיצוניים", ביניהם נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. מכאן, שעל פניו, דירתה של האישה אשר התקבלה בירושה לאחר הנישואין, אינה ברת איזון ולא תחולק במועד פקיעת הנישואין. ואולם, הפסיקה מתירה העלאת טענה בדבר שיתוף בנכס ספציפי לרבות נכס "חיצוני" בכפוף לכך שהטוען לשיתוף ישכנע את בית המשפט כי אכן היתה כוונה ליצור שיתוף בין בני הזוג בנכס החיצוני. חלק מהקריטריונים שנקבעו בפסיקה לבחינתה של כוונת שיתוף ספציפית הם: האם מדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג, או נישואין בגיל מתקדם, משך הנישואין, אופי הנישואין (הרמוניים או לאו), קיומם של ילדים משותפים, האם הנכס הושבח על ידי הצדדים במשותף, האם ניטל חלק במאמץ המשותף, האם קיימים חשבונות בנק ונכסים אחרים משותפים, מה טיב הנכס במחלוקת (למשל דירת מגורים לעומת נכס עסקי), כל אלו עשוים להעיד על כוונת שיתוף ספציפית. לכן, אם יוכיח הבעל כי שכר הדירה מהדירה המדוברת שמש מקור הכנסה עיקרי למשפחה ו/או כי הצדדים הסתמכו עליו משך תקופה ארוכה לצורך כלכלת המשפחה ו/או הצדדים השקיעו בדירה כספים יחד והשביחו אותה מתוך ראיית הנכס כנכס משותף לשניהם, עשוי ביהמ"ש לקבוע כי נוכח כוונת השיתוף שנוצרה בנכס, יש לאזנו בין הצדדים. בפסק דין שניתן לפני מס' שנים בבית המשפט העליון, הסיק ביהמ"ש כי הוכחה כוונת שיתוף בדירת מגורי בני זוג על אף רישומה על שם הבעל בלבד. ההסבר לכך הוא כי הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים לא ניתן לסובב את הגלגל אחורה, כדי לחלק רכוש כפי שניתן מלכתחילה. ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ל"בשר אחד".
