דמי שימוש ראויים
תביעה לדמי שימוש ראויים בגין שימוש אחד מבני הזוג בחלקו בנכס, יכולה להיות מוגשת הן על ידי הבעל והן על ידי האישה – ובכל אחד מהמקרים תתקבל תוצאה שונה, שכן בנושא זה קיים חוסר שיוויון בין מצבו של בעל למצבה של אישה.
סעיף 40א לחוק המקרקעין קובע כי טרם מתן צו לפירוק שיתוף בדירת מגורים, על בית המשפט להבטיח את מדור האישה והקטינים.
סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי שותף אשר השתמש במקרקעין משותפים חייב לשותפיו, בהתאם לחלקם היחסים במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש.
מאיחוד שני הסעיפים הללו, ניתן לסבור שעל בן הזוג שנותר בדירת המגורים המשותפת לשלם מחצית משכר הדירה (לפי שווי הדירה לו הייתה מוצעת להשכרה) לבן הזוג שעזב, אך לא כך הדבר. מכיוון שמדובר בדיני משפחה ולא בשותפים עיסקיים, הרי שלמכלול השיקולים מצטרפים שיקולים נוספים, כמו למשל הלכות הדין העברי החל על הצדדים במידה והללו יהודים.
בדין העברי חב גבר לאישתו חובת מזונות, כל עוד השניים נשואים, וחובה זו כוללת בתוכה את נושא המדור, היינו הגבר חייב לספק לאישתו קורת גג. דין תורה אינו מחיל את אותה החובה על אישה כלפי בעלה, ומכאן נוצר חוסר השיוויון הקיים.
לפיכך, במצב שבו גבר עוזב את דירת המגורים המשותפת, בעוד אישתו נותרת לגור בה – סיכוייו של גבר לקבל דמי שימוש ראויים מאישתו נמוכים למדי. לעומת זאת, כאשר האישה היא זו שעוזבת את הדירה, סיכויי האישה לקבל דמי שימוש ראויים, העולים לכדי מחצית מדמי השכירות, גבוהים מאד.
סעיף 40א לחוק המקרקעין קובע כי טרם מתן צו לפירוק שיתוף בדירת מגורים, על בית המשפט להבטיח את מדור האישה והקטינים.
סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי שותף אשר השתמש במקרקעין משותפים חייב לשותפיו, בהתאם לחלקם היחסים במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש.
מאיחוד שני הסעיפים הללו, ניתן לסבור שעל בן הזוג שנותר בדירת המגורים המשותפת לשלם מחצית משכר הדירה (לפי שווי הדירה לו הייתה מוצעת להשכרה) לבן הזוג שעזב, אך לא כך הדבר. מכיוון שמדובר בדיני משפחה ולא בשותפים עיסקיים, הרי שלמכלול השיקולים מצטרפים שיקולים נוספים, כמו למשל הלכות הדין העברי החל על הצדדים במידה והללו יהודים.
בדין העברי חב גבר לאישתו חובת מזונות, כל עוד השניים נשואים, וחובה זו כוללת בתוכה את נושא המדור, היינו הגבר חייב לספק לאישתו קורת גג. דין תורה אינו מחיל את אותה החובה על אישה כלפי בעלה, ומכאן נוצר חוסר השיוויון הקיים.
לפיכך, במצב שבו גבר עוזב את דירת המגורים המשותפת, בעוד אישתו נותרת לגור בה – סיכוייו של גבר לקבל דמי שימוש ראויים מאישתו נמוכים למדי. לעומת זאת, כאשר האישה היא זו שעוזבת את הדירה, סיכויי האישה לקבל דמי שימוש ראויים, העולים לכדי מחצית מדמי השכירות, גבוהים מאד.
בית המשפט העליון פירש את סעיף 33 שהוזכר לעיל באומרו כי רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי ובאופן המונע מיתר השותפים לעשות כן יהא חייב בתשלום דמי שימוש ראויים. במידה ולא מנע משותפיו להשתמש –אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.
ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, דינים עליון כ"ח 268
ע"א 219/89 נתן נ' גרינר, מ"ה (1) 118
מ"א 2230/91 סיגורה נ' סיגורה, מחוזי ת"א (לא פורסם)
עפ"י ההלכה, נבחנה בעבר שאלת האשם ובתי המשפט היו בודקים האם היה בהתנהגות מי מבני הזוג כדי להצדיק את עזיבת בן הזוג השני, ורק אם נמצאה עילה מוצדקת לעזיבת הבית היו פוסקים דמי שכירות ראויים.
אולם, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,הפכה שאלת ה"אשם" פחות רלבנטית וכעת די בקיומו של סכסוך בין בני זוג שאינו מאפשר חיים תחת קורת גג אחת כדי להכיר בזכותו של שותף להפריד את המגורים והתנגדותו של השותף האחר תחייבו בדמי שכירות ראויים.
תמ"ש 73932/98 ש.ק נ' מ.ק (פורסם בנבו)
ע"א (ת"א) 1411/92 ידיד נ' ידיד (לא פורסם)
ע"מ (י-ם) 320/02 עפל נ' עפל (פורסם בנבו)
דעתה של כבוד השופטת נילי מימון בתמ"ש 3532/01 קצת שונה.
היא קבעה כי אין זה צודק שבן זוג העוזב יעמיס על הצד השני מעמסת שכירות ללא כל הצדק סביר בעזיבה, עם קרות העזיבה וללא שנמנע מהעוזב השימוש בנכס.
כל עוד אין חיוב על בן הזוג הנשאר לעזוב את הבית המשותף או לפרק את השיתוף בו, ואין הצדק סביר לעזיבת בן הזוג העוזב , אין נמנע ממנו השימוש בנכס ואין לחייב את הנשאר בדמי שימוש ראויים.
כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין, אין לחייבו להמשיך ולגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין זה אומר שבן הזוג הנשאר הופך באחת לשוכר בעל כורחו.
פסק דין של בית המשפט העליון לדוג' בנושא פירוק שיתוף במקרקעין :
ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו (3) 205, 211 – סוגייה שהתעוררה בעקבות פסיקה מקבילה של בית הדין הרבני ובית משפט השלום בעניין פירוק שיתוף בדירת מגורים ומדור הולם – המערער עתר לבית המשפט השלום לפירוק השיתוף בדירה השייכת לו ולאשתו, היא המשיבה. כב' השופטת פלפל מבית משפט השלום נתנה צו לפירוק השיתוף בדירה כשהיא פנויה ולאחר שיובטחו זכויות המדור של האישה. מאז קיים בית המשפט ארבע ישיבות נוספות שכל מטרתן להבטיח למשיבה מדור הולם לאחר ביצוע הפירוק ובהן נדונו הצעות שונות, שנדחו כולן ע"י האישה. בישיבה החמישית הציג בא כוח האישה החלטת ביניים שנתן בית הדין הרבני לפיה זכותה של האישה להמשיך לגור בדירה. החלטת ביניים זו ניתנה בתביעת המשיבה למזונות ולמדור, אשר הוגשה על ידיה לבית הדין הרבני. זאת לאחר שבית המשפט המחוזי, שלפניו הגישה המשיבה תביעה דומה, קיבל את טענת בא כוח המערער, כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין הרבני, שלפניו מתבררות תביעות אחרות בין הצדדים ובכללן תביעת מזונות של האישה. בית משפט השלום החליט להמשיך ולדון במסגרת פירוק השיתוף בדירה, גם בעניין מדורה של המשיבה על אף החלטת בית הדין הרבני וקבעה כי הבעל יציע לאישה תוך 30 יום רשימת כתובות ואם האישה לא תבחר באחת מהן, הבעל ייצא ידי חובתו אם ישלם לה סכום חודשי של 300 דולר. האישה הגישה ערעור על החלטה זו בבית המשפט המחוזי – ערעורה נדחה. מכאן הערעור ברשות לבית המשפט העליון.
הנשיא מ' שמגר והשופטים א' גולדברג וי' מלץ (בפסק דינו של הש' גולדברג) פסקו:
בעניין זה אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני-זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. כיוון שכרוכים בפירוק, הרי שדיני הקניין ודיני המשפחה קשורים בקשר בל-יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדות לפניו שתי דרכים, ובאחת מהן ילך על-פי שיקול-דעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה. הדרך האחת היא לעכב את ביצועה של ההחלטה לפירוק השיתוף, עד שיוכרע נושא המדור על-ידי הערכאה המוסמכת, היינו בית הדין הרבני. אם יחליט בית-משפט השלום לפעול בדרך זו, ממילא תימנע התנגשות בין שתי החלטות סותרות של שתי ערכאות. יחד עם זאת, בית-משפט השלום אינו מחויב לעכב את ביצוע הפירוק. הדרך השנייה, היא להחליט במסגרת ההליך שלפניו גם בעניין המדור. זאת מכוח סמכותו הנגררת של בית-משפט השלום, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], לדון בעניין זה, כשאלה שהתעוררה דרך אגב בהליך פירוק השיתוף, שהכרעתה דרושה לבירור הליך זה, ולהכריע בשאלה זו לצורך אותו עניין. מכאן, שבדין החליט בית-משפט השלום, כי פירוק השיתוף בדירה יבוצע רק לאחר שיובטחו זכויות המדור של המשיבה, וקיים דיונים להשגת מטרה זו, עד שהגיע להחלטתו האחרונה, שיש בה להבטיח למשיבה מדור הולם לאחר מכירת הנכס. משהחליט בית-משפט השלום בעניין המדור על-פי סמכותו האגבית, הרי שלא היה מקום לביטול החלטתו על ידי בית המשפט המחוזי, שכן על בית המשפט המחוזי היה לברר אם החלטתו של בית-משפט השלום הייתה כדין, וכאמור, כזו הייתה ההחלטה.
החלטתו של בית-משפט השלום הפכה להיות מעשה-בית-דין לצורך פירוק השיתוף בדירה. בכך לא נשללה מבית הדין הרבני הסמכות לדון בתביעת האישה לפניו לחיוב בעלה במזונותיה ובמדורה. יחד עם זאת, סמכות זו אינה מעניקה לבית הדין הרבני את הכוח לשנות את ההחלטה שנתן בית-משפט השלום בעניין המדור, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה. במצב זה מן הראוי כי יופעל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כשראוי לזכור, כי בסופו של דבר אין השוני בין ההחלטות נוגע למהות ולמקור של חיוב הבעל לספק לאשתו מדור ראוי, אלא לדרך יישומה של חובה זו. על-פי העיקרון האמור אין מקום לקיים הליכים זהים באותו עניין בבית-משפט ובבית-דין רבני בעת ובעונה אחת, וכאשר ערכאה אחת מבין שתי הערכאות דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו. הערעור התקבל ונקבע כי שתי ההחלטות עומדות זו לצד זו.
הנשיא מ' שמגר והשופטים א' גולדברג וי' מלץ (בפסק דינו של הש' גולדברג) פסקו:
בעניין זה אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני-זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. כיוון שכרוכים בפירוק, הרי שדיני הקניין ודיני המשפחה קשורים בקשר בל-יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדות לפניו שתי דרכים, ובאחת מהן ילך על-פי שיקול-דעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה. הדרך האחת היא לעכב את ביצועה של ההחלטה לפירוק השיתוף, עד שיוכרע נושא המדור על-ידי הערכאה המוסמכת, היינו בית הדין הרבני. אם יחליט בית-משפט השלום לפעול בדרך זו, ממילא תימנע התנגשות בין שתי החלטות סותרות של שתי ערכאות. יחד עם זאת, בית-משפט השלום אינו מחויב לעכב את ביצוע הפירוק. הדרך השנייה, היא להחליט במסגרת ההליך שלפניו גם בעניין המדור. זאת מכוח סמכותו הנגררת של בית-משפט השלום, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], לדון בעניין זה, כשאלה שהתעוררה דרך אגב בהליך פירוק השיתוף, שהכרעתה דרושה לבירור הליך זה, ולהכריע בשאלה זו לצורך אותו עניין. מכאן, שבדין החליט בית-משפט השלום, כי פירוק השיתוף בדירה יבוצע רק לאחר שיובטחו זכויות המדור של המשיבה, וקיים דיונים להשגת מטרה זו, עד שהגיע להחלטתו האחרונה, שיש בה להבטיח למשיבה מדור הולם לאחר מכירת הנכס. משהחליט בית-משפט השלום בעניין המדור על-פי סמכותו האגבית, הרי שלא היה מקום לביטול החלטתו על ידי בית המשפט המחוזי, שכן על בית המשפט המחוזי היה לברר אם החלטתו של בית-משפט השלום הייתה כדין, וכאמור, כזו הייתה ההחלטה.
החלטתו של בית-משפט השלום הפכה להיות מעשה-בית-דין לצורך פירוק השיתוף בדירה. בכך לא נשללה מבית הדין הרבני הסמכות לדון בתביעת האישה לפניו לחיוב בעלה במזונותיה ובמדורה. יחד עם זאת, סמכות זו אינה מעניקה לבית הדין הרבני את הכוח לשנות את ההחלטה שנתן בית-משפט השלום בעניין המדור, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה. במצב זה מן הראוי כי יופעל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כשראוי לזכור, כי בסופו של דבר אין השוני בין ההחלטות נוגע למהות ולמקור של חיוב הבעל לספק לאשתו מדור ראוי, אלא לדרך יישומה של חובה זו. על-פי העיקרון האמור אין מקום לקיים הליכים זהים באותו עניין בבית-משפט ובבית-דין רבני בעת ובעונה אחת, וכאשר ערכאה אחת מבין שתי הערכאות דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו. הערעור התקבל ונקבע כי שתי ההחלטות עומדות זו לצד זו.
