תביעה נזיקית בגין בגידה

האם יש עילה לכאורה בהגשת תביעה נזיקית בגין בן זוג שבוגד?
ביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה, קבע כי יש לאפשר לאדם להגיש תביעה נזיקית נגד בן/בת זוגו בגין בגידה.
השאלה שעמדה במרכז פס"ד היא:
האם יש להורות על מחיקה או דחיה על הסף של תביעה נזיקית שמגיש אדם כנגד זוגתו בשל טענתו כי הפרה את תנאי הנישואין בכך שקיימה יחסים עם אחר? או שמא יש לדון בתביעה לגופה.
עובדות:
בני הזוג נישאו זל"ז על פי דיני השריעה בשנת 1993 והתגרשו בשנת 2010. לצדדים שני ילדים קטינים משותפים. התובע, הגרוש, טען כי העובדה שהאישה קיימה יחסים עם גברים אחרים בעת נישואיהם הסבה לו נזקים בלתי הפיכים בדמות כאב וסבל, עגמת נפש, טיפוליים פסיכולוגיים בגין נזק נפשי, אבדן הנאת החיים, מתח וכיו"ב. מנגד האישה לא הכחישה את דבר בגידתה, אולם טענה כי לא קיימת בישראל עילת תביעה בגין בגידה ו/או הפרת תנאי נישואין, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף.
עיקרי הקביעות בפס"ד:
כלל ידוע הינו כי יש לנהוג בזהירות עת נדרשות הערכאות הדיוניות לדון בבקשת סילוק על הסף, ולכן רק במקרים בהם לתובע אין שום סיכוי לזכות בסעד המבוקש על ידו, תידחה התביעה על הסף. במקרה דנן, סבור ביהמ"ש כי בשלב זה לא ניתן לומר כי לא מתקיימת עילת תביעה נזיקית: ראשית, עיון מעמיק בפסיקה מעלה כי ביהמ"ש פסק פיצויים לא אחת בתביעות נזיקיות אשר הגישו בני זוג האחד כנגד רעהו הן בגין עוולת התקיפה ו/או מעשי אלימות, הן בגין עוולה של הפרת חובה חקוקה (כאשר היה פס"ד של ביה"ד שהופר) והן בגין לשון הרע. באשר לעניין "בגידה", ביהמ"ש סבור כי ניתן לומר כי מעשה הניאוף יכול ליפול לגדר "סבירות ההתנהגות" בעוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, לגדר הדיבור "מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות". כמו כן, ניתן לטעון כי "ניאוף" או "בגידה", מהווה "פגיעה בכבוד האדם", המוגן בח"י כבוד האדם וחירותו, ואו – אז מהווה הפגיעה בזכות הפרת חובה חקוקה לצרכי התביעה הנזיקית. אולם עולה השאלה האם ח"י כבוד האדם וחירותו ופגיעה ביסודותיו מהווים תשתית לחיובים ופיצויים בגין הפרתו, גם כאשר מדובר ביחסים שבין פרטים ולא פרט מול אורגן שלטוני? נקודה נוספת הינה כי גם אם היינו מגיעים למסקנה כי לא ניתן במקרה דנן להחיל את דיני הנזיקין, עדיין ניתן להשתיתה על דיני החוזים: הפסיקה הכירה באפשרות לתבוע פיצויים מכוח הפרת חובות חוזיות שעה שקשר הנישואין נתפס כחוזה בין הצדדים. בהקשר זה בוססו הקביעות השיפוטיות על דיני תום הלב "והתנהגות בדרך מקובלת". זאת ועוד, אם הפרת הבטחת נישואין נתפסה כמקור להשתת חיוב בפיצויים על מי שהפר ההבטחה, קשה להבין מדוע לא תוכר גם הטענה של הפרת תנאי הנישואין, כאשר תנאי מכללא הוא נאמנות הדדית והתחייבות שלא לנאוף. באחד המקרים שנדונו לפני כשנה, חוייב בעל בתשלום פיצוי לאשתו כיוון שסירב לקיים עמה יחסים בליל הכלולות, לאחר מכן ובכלל. נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה, התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל או גם האישה, וכפועל יוצא עליהם לנהוג בתום לב, בכבוד ובהגינות אחד כלפי השניה. מכל האמור לעיל, ברור על פניו כי טענת ניאוף והבגידה יכולה ליפול לגדר העילה החוזית.
מנגד מנה ביהמ"ש מס' שיקולים אשר מצדיקים דחייה על הסף של התביעה: קיים חשש עז שמא פתיחת דלתות ביהמ"ש לתביעות כספיות בגין "ניאוף ו"בגידה" הינה מנוגדת למדיניות שיפוטית ראויה, חשש שמא הדבר יוביל לגל של תביעות סרק והצפה של ביהמ"ש, קיימת רתיעה שיפוטית מחדירה לפרטיות ולאינטימיות הזוגית והפרטית, ומדרבון בעלי דין לפעול ולהשיג ראיות בדרכים אסורות על פי החוק להגנת הפרטיות. מתעורר חשש מפני עיוות מוחלט של ההסדרים הרכושיים בין בני הזוג, כך למשל עלולה התביעה לפיצוי בגין ניאוף או בגידה לגרום לכך שבעל דין שהיה אמור לקבל מחצית רכושו, יידרש לוותר עליו או לשעבדו לשם מימון התשלום הכספי במסגרת התביעה לפיצוי. לא זו אף זו, קיים חשש שהגשת תביעה כאמור תוך כדי נישואי הצדדים, לא תאפשר את שימור התא הזוגי והמשפחתי (אף אם במקור כלל לא היה ניאוף), וכיו"ב. על אף האמור לעיל, ביהמ"ש מצא כי קיימת עילה חוזית ונזיקית להגשת תביעה לפיצוי בגין ניאוף ובגידה ולכן בשלב זה יש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט ולא לסלק את התביעה ללא שתידון לגופה.
בהערת אגב מוסיף ביהמ"ש לומר כי יש למצוא את האיזון בין כלל שיקולי המדיניות השיפוטית המערכתית לבין זו הפרטית, אשר תימצא את ביטוייה ע"י צמצום המקרים בהם תוכר עילת הניאוף כעילת תביעה. כך למשל סבור כב' השופט כי יש לקבוע שלביהמ"ש לענייני משפחה סמכות טבועה לדחות תביעה שכזו לפי שיקול דעתו אם היא עלולה לערער את בסיס האיזון הרכושי בין הצדדים. כמו כן, יש לקבוע מראש כי הפיצויים בגין הפרת חובת האמונים ובגין הניאוף יהיו ומגבלים ביותר לכ 50,000 ₪ בלבד. (אלא אם כן מדובר במקרה נדיר של נזקים נפשיים מוכחים ובלתי הפיכים). אין להתיר הגשת תביעה כאמור, אלא לאחר גירושי או התרת הנישואין הצדדים. יש לשלול זכות לפיצוי מהתובע אם מוכח, כי גם הוא נאף מצדו במהלך הנישואין. יש לוודא כי לא יחול "כפל פיצוי" ולא יתרחש מצב של סתירה בין החלטות שיפוטיות בעניין ניאוף. יתכן ויהא מראש לשקול בירור הנזק שנגרם לתובע ואם לא יוכח נזק או פגיעה של ממש בתובע, לא תהא לאותו תובע זכות תביעה. רשימת השיקולים השיפוטיים אינה רשימה סגורה וממקרה למקרה תוסיף הפסיקה שיקולים לכאן ולכאן שיצדיקו או ישללו פסיקת פיצוי בגין תביעה כאמור.
לסיכום, במקרה דנן:
הצדדים התגרשו זו מזה, אין ולא היתה כל תביעה לפיצוי (מטעם מי מהצדדים) ואין חשש להכרעות שיפוטיות סותרות. לא נטען ע"י האישה כי הבעל בגד או נאף גם הוא עם אחרת. אין רכוש לחלוקה בין הצדדים, אין חיוב במזונות של מי מצדדים כלפי האחר. אשר על כן, דחה ביהמ"ש את הבקשה לסילוק על הסף והתביעה תידון לגופה.
אזכור פס"ד: תמ"ש 10541-03-11
תאריך פס"ד: 15.7.11
שופט: אסף זגורי