פירוק שיתוף במטלטלין ונכסים – נכסי קרירה
במהלך חיי הנישואין נצבר רכוש על ידי בני הזוג, שלעיתים, רשום רק על שם אחד מבני הזוג. כך למשל חברה ומניותיה, משק חקלאי, זכויות סוציאליות והטבות שונות כגון קופות גמל, ביטוח מנהלים, קרנות השתלמות וכו' – הרשומות על שם הבעל או האישה בלבד.
ההלכה הנהוגה בבתי המשפט הינה שכל רכוש אשר נצבר במהלך חיי הנישואין, כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת, שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום. רק במקרים נדירים יחלק בית המשפט את הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין שלא בחלקים שווים. על מנת להחיל את הלכת השיתוף על בני זוג נשואים עליהם לעמוד בשני תנאים בסיסיים: חיים תחת קורת גג אחת ומאמץ משותף. יש לציין כי בשנים האחרונות הרחיבה הפסיקה את רשימת הנכסים המשותפים לבני הזוג, כך למשל נכסי קריירה/ נכסים עסקיים הוכנסו לרשימת הנכסים שחלה עליהם חזקת השיתוף (ראה פירוט בהמשך).
זכויות כלכליות – על פנסיות, ביטוחי חיים, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות תחול חזקת השיתוף, והם יחולקו כשאר הנכסים המשותפים לבני הזוג בשל נישואיהם. קופות גמל אף הן כלולות ברשימה, אם כי קיימת בעיה, לעיתים, לפדות את הסכום ביום המשבר בין בני הזוג, שכן מדובר במועד פידיון עתידי.. במקרים כאלה ניתן להעריך את השווי נכון למועד הקרע או לחילופין להמתין למועד הפידיון העתידי, בו יחולק הסכום כפי שהיה עד למועד הקרע בלבד.
לעניין זה ראה: ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602.
ההלכה הנהוגה בבתי המשפט הינה שכל רכוש אשר נצבר במהלך חיי הנישואין, כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת, שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום. רק במקרים נדירים יחלק בית המשפט את הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין שלא בחלקים שווים. על מנת להחיל את הלכת השיתוף על בני זוג נשואים עליהם לעמוד בשני תנאים בסיסיים: חיים תחת קורת גג אחת ומאמץ משותף. יש לציין כי בשנים האחרונות הרחיבה הפסיקה את רשימת הנכסים המשותפים לבני הזוג, כך למשל נכסי קריירה/ נכסים עסקיים הוכנסו לרשימת הנכסים שחלה עליהם חזקת השיתוף (ראה פירוט בהמשך).
זכויות כלכליות – על פנסיות, ביטוחי חיים, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות תחול חזקת השיתוף, והם יחולקו כשאר הנכסים המשותפים לבני הזוג בשל נישואיהם. קופות גמל אף הן כלולות ברשימה, אם כי קיימת בעיה, לעיתים, לפדות את הסכום ביום המשבר בין בני הזוג, שכן מדובר במועד פידיון עתידי.. במקרים כאלה ניתן להעריך את השווי נכון למועד הקרע או לחילופין להמתין למועד הפידיון העתידי, בו יחולק הסכום כפי שהיה עד למועד הקרע בלבד.
לעניין זה ראה: ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602.
יש הסוברים כי מוניטין אישי קשה מאד להעריך, ועל כן לא ניתן להחילו ברשימת הנכסים המשותפים.
לעניין זה ראה: ע"א 3394/97 גוזנר נ' גוזנר ( פסק דין מיום 18.11.98).
לעניין זה ראה: ע"א 3394/97 גוזנר נ' גוזנר ( פסק דין מיום 18.11.98).
נכסי קריירה – מדובר בנכסים בלתי מוחשיים כגון מוניטין, תואר, רישיון מקצועי וכדומה. הבעלים של נכס מסוג זה משתכר, לרוב, שכר גבוה או בעל פוטנציאל השתכרות גבוה. בשנים האחרונות ישנה מגמה בבתי המשפט לענייני משפחה לראות בנכסי קריירה כנכס לכל דבר ועניין. יש לציין כי בכדי לטעון לשיתוף בנכסי קריירה, יש להוכיח קיומה של זיקה בין חיי הנישואין לבין היווצרות נכס הקריירה. הסיבה לכך שבתי המשפט החלו להכיר בנכסי קריירה היא שמכורח הנסיבות, בניהול התא המשפחתי קיימת חלוקה, כאשר מטבע הדברים, בזמן שאחד מבני הזוג מפתח את הקריירה שלו, בן הזוג השני משקיע בעבודות הבית ובטיפול בילדים, על חשבון פיתוח הקריירה שלו. מאידך, ישנם טעמים השוללים הכרה בנכסי קריירה, שכן מדובר בנכס אישי אשר קשה מאד לכמט את ערכו.
ההלכה בנושא זה נקבעה בפסק הדין הבא-
ההלכה בנושא זה נקבעה בפסק הדין הבא-
פסקי דין רלבנטים בעניין פירוק שיתוף המטלטלין וזכויות:
ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250 – המערערת והמשיב נישאו בשנת 1960 ולהם שלוש בנות. המשיב היה קצין בשירות קבע בצה"ל עד פרישתו בשנת .1976 אחרי פרישתו התחיל לעבוד בעסק שהקים, אשר לימים התאגד כחברה בע"מ. באוגוסט 1986עזב המשיב את דירת המגורים המשותפת של בני הזוג, ומאז הם חיים בנפרד. המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי להצהרה בדבר בעלותה בחלקים שווים ברכוש המשיב. בית המשפט קבע כי המערערת זכאית למחצית שווי הרכוש כפי שהיה באוגוסט .1986 מכאן הערעור והערעור שכנגד, שנסבו על השאלות בדבר תחולת חזקת השיתוף לאור ההפרדה שעשו בני הזוג ברכושם, ובעיקר ברכוש העסקי, בדבר המועד שבו תמה החזקה ובדבר תחולת החזקה על ה"פירות" שצמחו על ה"עץ", ש"נטעו" בני הזוג יחד, לאחר מועד זה.
כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, צ' א' טל, י' טירקל פסקו (כפסק דינו של כב' הש' י' טירקל):
בני הזוג נישאו בשנת 1960, על כן נקבע המשטר הרכושי שלהם לפי הלכת חזקת השיתוף. כידוע, מטרתה של חזקת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים ויכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על-ידי קיומו וטיפוחו של בית , כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו.
כאמור, די בקיומם של חיים משותפים כדי להקים את חזקת השיתוף. חזקת השיתוף נסתרת רק אם מוכחת כוונה שלא להקים אותה. חובת הוכחתה של הטענה שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני הזוג, או בנכס מסוים מתוכם, על בן הזוג הבא לסתור את החזקה.
המשיב ביקש לסתור את החזקה, במיוחד לגבי הרכוש העסקי, בכך שהצביע על כוונת בני הזוג להפריד בין נכסיהם וליצור חיץ ביניהם, הנלמדת לדידו מן העובדה שבני הזוג ניהלו, כל אחד בפני עצמו עסקים נפרדים וכן תיקי חשבונות אישיים ועסקיים נפרדים. בעלי הדין ניהלו את עסקיהם בנפרד: המערערת כפסיכולוגית קלינית בקליניקה פרטית שלה וכן במסגרת השותפות "ספרים לעם", והמשיב ניהל את החברה. בית המשפט המחוזי, היה ער לכך שלגבי נכסים עסקיים נדרשת "ראיה של ממש כדי להניח יסוד לטענת שיתוף", וסבר כי הפרדת נעשתה בשל שיקולי מס בלבד. בכך אימץ את בית המשפט המחוזי את גרסתה של המערערת. על כן פסק בית המשפט כי במסקנה זאת, המבוססת על ממצאים שבעובדה, אין מקום להתערב.
התוצאה היא שדין הערעור והערעור שכנגד, ככל שעניינם המועד שקבע בית המשפט המחוזי כמועד שבו תמה חזקת השיתוף, להידחות.
האם זכאית המערערת, מכוח חזקת השיתוף, גם למחצית החנות והבית שנרכשו אחרי שתמה חזקת השיתוף, וכן למחצית רווחי החברה שהופקו, מאותו יום ואילך או שיופקו בעתיד?
דרך אחת לפתרון סוגיה זו היא לפי מועד ההשקעה העיקרית. ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה, לא תחול חזקת השיתוף, בדרך כלל, על ה"פירות". זה למעשה המקרה בערעור זה. הסיבה לכך היא שכאשר מוערך הערך הנוכחי של הנכס העסקי העומד לחלוקה, מובא בדרך כלל בחשבון, גם צפי של סיכויי ההתפתחות והרווח שלו בעתיד. מכאן שחלקו של בן הזוג הפורש מן העסק כולל ממילא מרכיב של הרווח הצפוי. ההערכה עלולה, כמובן, להתבדות והעסק עלול להיות רווחי יותר מן המצופה; כמו שייתכן שערכו של העסק בעתיד יהיה נמוך מזה שנצפה במועד החלוקה. במקרה כזה, הצדק מחייב שבן הזוג לא רק ייהנה מהסיכוי לרווחים, אלא ישא גם בסיכון להפסדים העתידיים.
לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד שלא להוסיף לחלק שמקבל כל אחד מבני הזוג, לפי הערך הנוכחי, גם את הפירות שיצמחו בעתיד על העץ שהיה משותף. בן הזוג הפורש יזכה בשווי של חלקו לפי הערך הנוכחי של הנכס בזמן חלוקת הרכוש של בני הזוג – "השווי המוקפא" ליום ההפרדה – אך לא יזכה בתשלום נוסף בעתיד.
הוחלט כי המערערת אינה זכאית למחצית החנות והבית או למחצית רווחי החברה אחרי שתמה חזקת השיתוף.
כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, צ' א' טל, י' טירקל פסקו (כפסק דינו של כב' הש' י' טירקל):
בני הזוג נישאו בשנת 1960, על כן נקבע המשטר הרכושי שלהם לפי הלכת חזקת השיתוף. כידוע, מטרתה של חזקת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים ויכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על-ידי קיומו וטיפוחו של בית , כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו.
כאמור, די בקיומם של חיים משותפים כדי להקים את חזקת השיתוף. חזקת השיתוף נסתרת רק אם מוכחת כוונה שלא להקים אותה. חובת הוכחתה של הטענה שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני הזוג, או בנכס מסוים מתוכם, על בן הזוג הבא לסתור את החזקה.
המשיב ביקש לסתור את החזקה, במיוחד לגבי הרכוש העסקי, בכך שהצביע על כוונת בני הזוג להפריד בין נכסיהם וליצור חיץ ביניהם, הנלמדת לדידו מן העובדה שבני הזוג ניהלו, כל אחד בפני עצמו עסקים נפרדים וכן תיקי חשבונות אישיים ועסקיים נפרדים. בעלי הדין ניהלו את עסקיהם בנפרד: המערערת כפסיכולוגית קלינית בקליניקה פרטית שלה וכן במסגרת השותפות "ספרים לעם", והמשיב ניהל את החברה. בית המשפט המחוזי, היה ער לכך שלגבי נכסים עסקיים נדרשת "ראיה של ממש כדי להניח יסוד לטענת שיתוף", וסבר כי הפרדת נעשתה בשל שיקולי מס בלבד. בכך אימץ את בית המשפט המחוזי את גרסתה של המערערת. על כן פסק בית המשפט כי במסקנה זאת, המבוססת על ממצאים שבעובדה, אין מקום להתערב.
התוצאה היא שדין הערעור והערעור שכנגד, ככל שעניינם המועד שקבע בית המשפט המחוזי כמועד שבו תמה חזקת השיתוף, להידחות.
האם זכאית המערערת, מכוח חזקת השיתוף, גם למחצית החנות והבית שנרכשו אחרי שתמה חזקת השיתוף, וכן למחצית רווחי החברה שהופקו, מאותו יום ואילך או שיופקו בעתיד?
דרך אחת לפתרון סוגיה זו היא לפי מועד ההשקעה העיקרית. ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה, לא תחול חזקת השיתוף, בדרך כלל, על ה"פירות". זה למעשה המקרה בערעור זה. הסיבה לכך היא שכאשר מוערך הערך הנוכחי של הנכס העסקי העומד לחלוקה, מובא בדרך כלל בחשבון, גם צפי של סיכויי ההתפתחות והרווח שלו בעתיד. מכאן שחלקו של בן הזוג הפורש מן העסק כולל ממילא מרכיב של הרווח הצפוי. ההערכה עלולה, כמובן, להתבדות והעסק עלול להיות רווחי יותר מן המצופה; כמו שייתכן שערכו של העסק בעתיד יהיה נמוך מזה שנצפה במועד החלוקה. במקרה כזה, הצדק מחייב שבן הזוג לא רק ייהנה מהסיכוי לרווחים, אלא ישא גם בסיכון להפסדים העתידיים.
לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד שלא להוסיף לחלק שמקבל כל אחד מבני הזוג, לפי הערך הנוכחי, גם את הפירות שיצמחו בעתיד על העץ שהיה משותף. בן הזוג הפורש יזכה בשווי של חלקו לפי הערך הנוכחי של הנכס בזמן חלוקת הרכוש של בני הזוג – "השווי המוקפא" ליום ההפרדה – אך לא יזכה בתשלום נוסף בעתיד.
הוחלט כי המערערת אינה זכאית למחצית החנות והבית או למחצית רווחי החברה אחרי שתמה חזקת השיתוף.
לסיכום פסק הדין – בית המשפט הבחין בין שני מקרים:
האחד, כאשר ההשקעה העיקרית ב"עץ" הייתה טרם תום תקופת השיתוף וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה – במצב זה תחול הלכת השיתוף גם על הפירות.
השני, כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה התבצעה ההשקעה העיקרית, או לחילופין כאשר לא ניתן לייחס את ה"פירות" לאותה תקופה – במצב זה לא תחול הלכת השיתוף על ה"פירות", מכיוון שבהערכת השווי הנוכחי של הנכס, מובאים בחשבון גם סיכויי ההתפתחות והרווח העתידי שלו.
האחד, כאשר ההשקעה העיקרית ב"עץ" הייתה טרם תום תקופת השיתוף וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה – במצב זה תחול הלכת השיתוף גם על הפירות.
השני, כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה התבצעה ההשקעה העיקרית, או לחילופין כאשר לא ניתן לייחס את ה"פירות" לאותה תקופה – במצב זה לא תחול הלכת השיתוף על ה"פירות", מכיוון שבהערכת השווי הנוכחי של הנכס, מובאים בחשבון גם סיכויי ההתפתחות והרווח העתידי שלו.
תמ"ש (ת"א) 37181/97 ל'ט' נגד 1. ע' ט' 2. א' ט' ז"ל ( פסק דין מיום 26.11.2002) –התובעת הגישה תביעה רכושית נגד בעלה לשעבר וחותנה, ובקשה מבית המשפט הצהרה על היותה שותפה בכל הנכסים והזכויות הרשומים על שם הנתבע ומגיעים לה על פי הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג. הנכסים המבוקשים הם: שבע דירות בפתח תקווה, מבנה מסחרי בבני ברק, זכויות בדירה בפתח תקווה, זכויות במשרד ראיית חשבון של הנתבע וזכויות בחשבונות הבנק של הנתבע.הצדדים נישאו בשנת 1971 והתגרשו בשנת 1999. הצדדים הכירו כאשר הנתבע היה בן 21 והתובעת בת 17 וחצי. הנתבע רואה חשבון ובבעלותו משרד עצמאי לראיית חשבון החל משנת 1977. הנתבע קיבל את רשיון ראיית החשבון לאחר הנישואין. התובעת יועצת חינוכית ועובדת כשכירה. לצדדים 5 ילדים, מתוכם 4 בגירים ורק בת אחת קטינה. ביום 30.5.2002 חויב הנתבע בפסק דין בתשלום מזונות הקטינה.
כב' השופט גרניט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן פסק כי:
על הצדדים בעניינינו חלה הלכת השיתוף בנכסים. הלכת השיתוף מטרתה לתת מענה למצב שבו אחד מבני הזוג, לרוב האישה, ימצא עצמו מחוסר כל עם פירוק הנישואין והפסקת החיים במשק בית משותף, כאשר כל הרכוש שנצבר במהלך השנים שייך לבן הזוג השני, לרוב לבעל. בדרך כלל נישואין מצביעים על רצון לנהל בית משותף, מתוך אמון הדדי והשקעה משותפת בחיי המשפחה. חזקת השיתוף נולדה והתפתחה על ידי הפסיקה על מנת להגן על בן זוג ממצב שבו יישאר חסר כל, שכן השארת הנכסים בידי בן הזוג שעל שמו הם רשומים לוקה באי צדק ובהעדר תום לב. על פי חזקת השיתוף הרי שרכוש שנצבר במשותף במהלך חיי הנישואין – חזקה עליו שהוא רכוש משותף, והטוען לכך שנכס מסוים אינו כלול במאגר המשותף נטל ההוכחה עליו. על כן בעניינינו, נטל ההוכחה הוא על הנתבע, ועליו להוכיח כי הנכסים שלטענתו רשומים על שמו שייכים אכן לו בלבד. אין ספק כי קיים פער משמעותי בהכנסות הצדדים. בתקופת חייהם המשותפים של בני הזוג לא היתה כל משמעות לפער זה שכן הכנסות השניים כוונו לשימוש המשפחתי. הנתבע הוא רואה חשבון וכושר ההשתכרות הגבוה שלו נרכש עקב מאמץ משותף של הצדדים. התובעת תרמה רבות לפיתוח הקריירה של הנתבע בכך שבעצם טיפולה בבית ובגידול הילדים שיחררה את הנתבע מדאגות אלו. לפיכך, נכסי הקריירה של הבעל הינם נכס המשותף לבני הזוג בצוותא. בארצות הברית מקובל לחלק את רכוש בני הזוג חלוקה שביושר, ואומר שבן הזוג שתרם את תרומתו למאמץ המשותף בדאגה לבית ובגידול הילדים ועקב כך וויתר על פיתוח קריירה משלו יקבל "תשלומים עיתיים" לאחר הגירושין. בתי המשפט בישראל אינם פוסקים עדיין "תשלומים עיתיים", למרות שמבחינה משפטית לא קיימת מניעה כלשהי לעשות כן. יחד עם זאת, יש לציין כי בבית המשפט העליון החלה מנשבת הרוח לכיוון זה, וכך פסק לאחרונה כב' השופט אור בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות כי הוראות הדין הקובעות את אופי המשטר הרכושי משקפות תפיסות חברתיות של צדק חלוקתי המבוסס על שוויון בין המינים. מכאן ששני בני הזוג, במהלך החיים המשותפים, תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. קיימים מספר פתרונות לבעיה זו – פיצויים, השבה, "תשלומים עיתיים" וחלוקה בלתי שווה של הנכסים המשותפים. חיוב בפיצויים נדיר ביותר ויתרחש רק במקרים מסוימים בהם האישה מסרבת במתן גט לבעל, ובהם יחייבו את הבעל להפקיד את הפיצויים שנקבעו ואת סכום הכתובה ביחד עם השלשת הגט. תביעה לפיצויים במקרה זה אינה יכולה לעמוד מכוח חוק החוזים או מכוח פקודת הנזיקין. פתרון של השבה אפשרי גם הוא, וכאן הכוונה להשבה של שוויו המוערך של נכס הקריירה המדובר, כך למשל קבלת תואר, רישיון עיסוק כלשהו וכו'. יש לבחון האם ניתן לבסס תביעה להשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. לעומת זאת, פתרון של תשלום עתי מביא בחשבון אפשרות לשינוי הסכום בעקבות שינוי נסיבות. על פי הדין העברי אין אפשרות להטיל על בעל לשאת בתשלום פיצויים כאמור, שהרי בעל חב במזונות אישה רק עד למועד הגירושין ולא לאחר מכן. יש הטוענים כי קביעת מזונות זמניים היא בעייתית דווקא מכיוון שהיא תלויה במצבו הכלכלי המשתנה של התומך. כב' השופט גרניט גורס כי אין בחוק הישראלי הוראה אשר מונעת לפסוק תשלומים עיתיים. כבר נקבע בעבר בבית הדין הרבני שתשלומים עיתיים אינם חלק מענייני המעמד האישי ועל כן אינם בסמכותו של בית הדין הרבני. החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 אינו חל על בני זוג גרושים או בני זוג שאינם עוד בני זוג כיום, ועל כן לא ניתן באמצעותו להטיל תשלומים עיתיים. דווקא לפיכך, אין מניעה לקבוע תשלומים עיתיים לאחר הגירושין. בנסיבות הקיימות בין הצדדים תשלומים עיתיים הינם הפתרון המועדף לסגירת הפער אשר נוצר בין הכנסות התובעת להכנסות הנתבע . ניתן לקבוע, על מנת לאזן שינויים שעשויים להתרחש במצבו הכלכלי של הנתבע, כי ניתן יהיה לשנות את סכום התשלומים במידה ויחול שינוי בנסיבות. כמו כן על מנת לפתור את הבעיה שעשויה לקום לתובעת עם מות הנתבע על ידי הקביעה כי התשלום העתי יחול גם על עיזבון הנתבע. כעת נותר לחלק את נכסי הצדדים ולקבוע את האיזון שיתבצע ביניהם. אין מניעה שהאיזון לא יהיה מחצית לכל בן זוג גם כאשר מדובר בהלכת השיתוף ולא באיזון משאבים. יש לבחון האם נכסי קריירה הם נכס כנדרש בחוק יחסי ממון– ועל כך התשובה חיובית, אין כל מניעה לפרש נכסי קריירה כקניין לכל דבר ועניין ולפיכך כנכסים על פי חוק יחסי ממון.
נקבע כי על הנתבע לשלם לתובעת תשלום עתי בסך 3,000 ₪ בחודש עד אשר יפסיק לשלם מזונות עבור בתו הקטינה. לאחר מכן יעמוד הסכום על סך של 4,500 ₪ בחודש. בנוסף נקבע כי יועברו לתובעת זכויות השוות לשליש במרבית נכסי המקרקעין אשר נדונו בתביעה זו, שליש מהכספים והזכויות בחשבון הבנק האחד, מחצית הכספים והזכויות בחשבון הבנק השני, מחצית הזכויות שנצברו בקרנות הפנסיה כן רכב הרשום על שם הנתבע.
כב' השופט גרניט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן פסק כי:
על הצדדים בעניינינו חלה הלכת השיתוף בנכסים. הלכת השיתוף מטרתה לתת מענה למצב שבו אחד מבני הזוג, לרוב האישה, ימצא עצמו מחוסר כל עם פירוק הנישואין והפסקת החיים במשק בית משותף, כאשר כל הרכוש שנצבר במהלך השנים שייך לבן הזוג השני, לרוב לבעל. בדרך כלל נישואין מצביעים על רצון לנהל בית משותף, מתוך אמון הדדי והשקעה משותפת בחיי המשפחה. חזקת השיתוף נולדה והתפתחה על ידי הפסיקה על מנת להגן על בן זוג ממצב שבו יישאר חסר כל, שכן השארת הנכסים בידי בן הזוג שעל שמו הם רשומים לוקה באי צדק ובהעדר תום לב. על פי חזקת השיתוף הרי שרכוש שנצבר במשותף במהלך חיי הנישואין – חזקה עליו שהוא רכוש משותף, והטוען לכך שנכס מסוים אינו כלול במאגר המשותף נטל ההוכחה עליו. על כן בעניינינו, נטל ההוכחה הוא על הנתבע, ועליו להוכיח כי הנכסים שלטענתו רשומים על שמו שייכים אכן לו בלבד. אין ספק כי קיים פער משמעותי בהכנסות הצדדים. בתקופת חייהם המשותפים של בני הזוג לא היתה כל משמעות לפער זה שכן הכנסות השניים כוונו לשימוש המשפחתי. הנתבע הוא רואה חשבון וכושר ההשתכרות הגבוה שלו נרכש עקב מאמץ משותף של הצדדים. התובעת תרמה רבות לפיתוח הקריירה של הנתבע בכך שבעצם טיפולה בבית ובגידול הילדים שיחררה את הנתבע מדאגות אלו. לפיכך, נכסי הקריירה של הבעל הינם נכס המשותף לבני הזוג בצוותא. בארצות הברית מקובל לחלק את רכוש בני הזוג חלוקה שביושר, ואומר שבן הזוג שתרם את תרומתו למאמץ המשותף בדאגה לבית ובגידול הילדים ועקב כך וויתר על פיתוח קריירה משלו יקבל "תשלומים עיתיים" לאחר הגירושין. בתי המשפט בישראל אינם פוסקים עדיין "תשלומים עיתיים", למרות שמבחינה משפטית לא קיימת מניעה כלשהי לעשות כן. יחד עם זאת, יש לציין כי בבית המשפט העליון החלה מנשבת הרוח לכיוון זה, וכך פסק לאחרונה כב' השופט אור בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות כי הוראות הדין הקובעות את אופי המשטר הרכושי משקפות תפיסות חברתיות של צדק חלוקתי המבוסס על שוויון בין המינים. מכאן ששני בני הזוג, במהלך החיים המשותפים, תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. קיימים מספר פתרונות לבעיה זו – פיצויים, השבה, "תשלומים עיתיים" וחלוקה בלתי שווה של הנכסים המשותפים. חיוב בפיצויים נדיר ביותר ויתרחש רק במקרים מסוימים בהם האישה מסרבת במתן גט לבעל, ובהם יחייבו את הבעל להפקיד את הפיצויים שנקבעו ואת סכום הכתובה ביחד עם השלשת הגט. תביעה לפיצויים במקרה זה אינה יכולה לעמוד מכוח חוק החוזים או מכוח פקודת הנזיקין. פתרון של השבה אפשרי גם הוא, וכאן הכוונה להשבה של שוויו המוערך של נכס הקריירה המדובר, כך למשל קבלת תואר, רישיון עיסוק כלשהו וכו'. יש לבחון האם ניתן לבסס תביעה להשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. לעומת זאת, פתרון של תשלום עתי מביא בחשבון אפשרות לשינוי הסכום בעקבות שינוי נסיבות. על פי הדין העברי אין אפשרות להטיל על בעל לשאת בתשלום פיצויים כאמור, שהרי בעל חב במזונות אישה רק עד למועד הגירושין ולא לאחר מכן. יש הטוענים כי קביעת מזונות זמניים היא בעייתית דווקא מכיוון שהיא תלויה במצבו הכלכלי המשתנה של התומך. כב' השופט גרניט גורס כי אין בחוק הישראלי הוראה אשר מונעת לפסוק תשלומים עיתיים. כבר נקבע בעבר בבית הדין הרבני שתשלומים עיתיים אינם חלק מענייני המעמד האישי ועל כן אינם בסמכותו של בית הדין הרבני. החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 אינו חל על בני זוג גרושים או בני זוג שאינם עוד בני זוג כיום, ועל כן לא ניתן באמצעותו להטיל תשלומים עיתיים. דווקא לפיכך, אין מניעה לקבוע תשלומים עיתיים לאחר הגירושין. בנסיבות הקיימות בין הצדדים תשלומים עיתיים הינם הפתרון המועדף לסגירת הפער אשר נוצר בין הכנסות התובעת להכנסות הנתבע . ניתן לקבוע, על מנת לאזן שינויים שעשויים להתרחש במצבו הכלכלי של הנתבע, כי ניתן יהיה לשנות את סכום התשלומים במידה ויחול שינוי בנסיבות. כמו כן על מנת לפתור את הבעיה שעשויה לקום לתובעת עם מות הנתבע על ידי הקביעה כי התשלום העתי יחול גם על עיזבון הנתבע. כעת נותר לחלק את נכסי הצדדים ולקבוע את האיזון שיתבצע ביניהם. אין מניעה שהאיזון לא יהיה מחצית לכל בן זוג גם כאשר מדובר בהלכת השיתוף ולא באיזון משאבים. יש לבחון האם נכסי קריירה הם נכס כנדרש בחוק יחסי ממון– ועל כך התשובה חיובית, אין כל מניעה לפרש נכסי קריירה כקניין לכל דבר ועניין ולפיכך כנכסים על פי חוק יחסי ממון.
נקבע כי על הנתבע לשלם לתובעת תשלום עתי בסך 3,000 ₪ בחודש עד אשר יפסיק לשלם מזונות עבור בתו הקטינה. לאחר מכן יעמוד הסכום על סך של 4,500 ₪ בחודש. בנוסף נקבע כי יועברו לתובעת זכויות השוות לשליש במרבית נכסי המקרקעין אשר נדונו בתביעה זו, שליש מהכספים והזכויות בחשבון הבנק האחד, מחצית הכספים והזכויות בחשבון הבנק השני, מחצית הזכויות שנצברו בקרנות הפנסיה כן רכב הרשום על שם הנתבע.
