מאמר עדכני בנושא בני זוג ונושים צדדי ג'

ה"פ 13815-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' א.ד. ואח'

ביהמ"ש המחוזי בפתח תקווה, הכיר בזכותה של אשת חייב לכך שדירת המגורים תישאר על שמה בלבד, (כפי שהדירה היתה רשומה קודם חובות הבעל). וקבע כי כל עוד לא פקעו הנישואין, לא קמה הזכות לנושים לתבוע את ביצועו הלכה למעשה של איזון משאבים.

השאלה שעמדה במרכז פס"ד היא: האם עומדת לנושה האפשרות לעקל בית מגורים הרשום על שם אשת החייב, כאשר חוק יחסי ממון, תשל"ג – 1973, הוא שמסדיר את זכויותיהם הרכושיות ההדדיות של בני הזוג, ונישואיהם לא פקעו?

עובדות: בני הזוג נישאו בשנת 1989, וחוק יחסי ממון חל על יחסיהם הרכושיים. בשנת 1995 רכשו נכס מקרקעין, כאשר מאוחר יותר על המקרקעין נבנה בית מגורים, אשר בשנת 2000 נרשם ע"ש האישה בלבד. לימים, הורע מצב עסקיו של הבעל, והאחרון היה חייב כספים רבים לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). מאחר שהבעל לא יכל לפרוע את חובותיו, ביקש הבנק להיפרע בין היתר באמצעות עיקול חלקו של הבעל בבית המגורים.

ההליך שלפנינו דן בסעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ), במסגרתו מבקש הנושה (הבנק) להכריז כי מחצית דירת המגורים היא של הבעל החייב, וזאת למרות רישומה על שם האישה, שאינה בגדר החייב, ולהורות על עיקולה. לטענת הבנק, בהתבסס על הדין הכללי, ישנה הסכמה בין בני הזוג כי הנכס מוחזק בבעלות משותפת. זאת לומד הבנק בעיקר מכך שמדובר בבני זוג החיים ביחד כבר 28 שנה, מגדלים 4 ילדים, הדירה נרכשה במהלך הנישואין, בכספים משותפים וכיו"ב. לכך התנגדה האישה, בטענה כי כל עוד נמשכים יחסי הנישואין, בית המגורים מצוי בבעלותה בלבד, ועל כן לא ניתן לעקלו בשל חובות הבעל.

עיקרי הקביעות בפס"ד: בבואנו לבחון את המסגרת הנורמטיבית יש להבחין בין זוגות שנישאו לפני ה 1.1.74, לזוגות שנישאו לאחר תאריך זה. זוגות שנישאו לפני ה 1.1.74 (וכן ביחד לידועים בציבור) הרי שזכויותיהם הרכושיות מוסדרות, בהעדר הסכם אחר, בהתאם להלכת השיתוף בזכויות, דהיינו: לבן הזוג הלא רשום קמות זכויות מעין קניניות הן ברכוש המשפחתי ובכלל זה בדירת המגורים, והן בנכסים עסקיים, מכוח הסכמה משתמעת במהלך הנישואין. על כן ניתן לטעון כי נושיו של בן הזוג הלא רשום יכולים לעקל את זכיותיו של החייב ברכוש המשותף בכל עת. (לרבות טרם פקיעת הנישואין). לעומת זאת, ביחס לזוגות שנישאו לאחר 1.1.74, (כמו במקרה של פס"ד זה), קבע המחוקק כי בהעדר הסכם ממון, תעמוד לכל אחד מבני הזוג הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין. משמעות הדבר היא שכל עוד לא פקעו הנישואין לא קמה הזכות לתבוע את ביצועו הלכה למעשה של איזון משאבים.כ ל עוד בני הזוג נשואים, הזכות לאיזון משאבים היא בגדר זכות עתידית, המותנית בפקיעת הנישואין. המחוקק שהיה ער לאפשרות שנושים יבקשו לעקל את הזכות לאיזון משאבים עוד בטרם הבשילה, שלל חלופה זו במפורש. סעיף 10 לחוק יחסי ממון קובע כי זכותו של בן הזוג לאיזון משאבים אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד בן הזוג אינו זכאי לממשה. מכאן שנושה אינו יכול להתבסס על זכותו העתידית של בן הזוג הלא רשום מכוח הזכות לאיזון משאבים. ולבקש לעקלה כל עוד לא יכול בן הזוג הלא רשום לממשה.

להבהרת כל התמונה יש להתייחס גם להשפעת הדין הכללי, מהם דוקטרינות הדין הכללי מכוחן יכול בן הזוג הבלתי רשום, ובעקבותיו המעקל במסגרת הבקשה לפי ס' 34(ב) לחוק ההוצל"פ, לטעון לזכויות במקרקעין עוד טרם פקיעת הנישואין? לעניין זה, אין רשימה סגורה של עילות, אולם נפרט בקצרה שלוש דוקטרינות שכיחות: (1) רישום פיקטיבי – סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". אם המעקל יכול להראות כי רישום בית המגורים במרשם המקרקעין במלואו על שם האישה נעשה ללא כוונה להקנות לה בעלות מלאה, אלא למראית עין בלבד, הרי שיש להתעלם מהרישום הפקטיבי ולהכיר בזכות הבעל במחצית בית המגורים. (2) הברחת נכסים –פקודת פשיטת רגל קובעת הוראה המאפשרת ביטול של הברחת נכסים, ובמקרים מסוימים נראה כי ניתן לבטלן מכוח דיני החוזה הפסול. לפיכך, כאשר אישה מעבירה את רישום המקרקעין על שם בעלה על מנת להבריחו מידי נושיה, יכולים המעקלים לטעון שההעברה אומנם איננה פיקטיבית (שכן הצדדים רצו לבצעה באמת ובתמים) אולם היא בטלה מחמת תקנת הציבור. (3) הסכמה על שיתוף או נאמנו – יש להוכיח כי כוונת הצדדים היתה ליצור שיתוף או נאמנות. כוונה זו יכול הוא להוכיח תוך התבססות על מסמכים, התנהגויות, ואף על חזקות שמוכרות בדין.

במקרה הנדון: ביהמ"ש קבע כי לא יכולה להישמע טענה כי רישום בית המגורים על שם האישה הוא רישום פיקטיבי או שמדובר בהברחת נכסים. הרישום על שם האישה נעשה בכוונת מכוון, מתוך הסכמה הדדית ובנקודת זמן בה מצבו הכלכלי של הבעל היה טוב. החלטה מושכלת ומוקדמת של בני זוג לתכנן מראש את חלוקת הנכסים שלהם באופן המפריד בין נכסים פרטיים לנכסים המשמשים לצורך עסקו של הבעל היא החלטה לגיטימית. לפיכך, לבעל יש ביחס לדירת המגורים רק את הזכויות העתידיות לאיזון משאבים, זכויות שאותן לא ניתן לעקל בשלב זה לאור הוראתו המפורשת של סעיף 10 לחוק יחסי ממון.

לסיכום: חלוקה מראש היא, כאמור, פעולת תכנון לגיטימית, שאין מקום לפסול.

העברה בדיעבד עלולה להיות הברחת נכסים, אותם מבקש הדין, ובצדק, למנוע.

אזכור פס"ד: ה"פ 13815-07-09

תאריך פס"ד: 17.5.11