כללי – חלוקת רכוש בין בני זוג

בחוק הישראלי ישנם שני מנגנונים המסדירים את מערכת היחסים הרכושית והממונית בין בני זוג בעת גירושיהם, כאשר כל אחד מהם יחול בנסיבות אחרות, כפי שיוסבר להלן:

1.        "הלכת השיתוף" – תחול על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974, היינו לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973. הלכת השיתוף קובעת כי כל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים הינו משותף לשני בני הזוג, מתוקף המאמץ המשותף. אין כל חשיבות על שם מי רשום הרכוש, והמבחן יהיה מבחן המאמץ המשותף. יחד עם זאת, ניתן לסתור חזקה זאת על ידי הוכחת כוונה להפרדה בנכסים הנלמדת מאורח חייהם ומהתנהגותם. צד אשר טוען להעדר שיתוף עליו נטל ההוכחה. ובאין ראיה סותרת משתמע מאורח חיי בני הזוג ומהתנהגותם כי חזקה עליהם שהם מתכוונים לשותפות מלאה ושוות זכויות.

2.       הסדר איזון המשאבים המוסדר בחוק יחסי ממון – ההסדר המפורט בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 יחול רק לגבי בני זוג אשר התחתנו לאחר ה-1.1.1974. החוק מציע הסדר חלופי לאופן חלוקת הרכוש עם פקיעת הנישואין, הקובע כי כל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין הינו משותף, אלא אם קיים הסכם ממון הקובע אחרת. הזכות לאיזון משאבים הינה זכות אישית-אובליגטורית-נדחית, דהיינו זכות אשר תקום רק עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג. למעשה, לפי סעיף 4 לחוק יחסי ממון, יש הפרדה רכושית בין בני הזוג במהלך נישואיהם. בני הזוג זרים זה כלפי זה מבחינה קניינית. רכוש שכל אחד הביא לנישואין – שייך לאותו צד מהלך כל זמן נישואיהם.