זכות המדור כחלק ממזונות האישה

זכות המדור של האישה כחלק ממזונותיה
אחד מפסקי הדין הרבניים המענינים והחשובים שדנו בזכות האישה למדור בכלל ומדור ספציפי בפרט על פי ההלכה, הינו פס"ד משנת 2004 של בית הדין הרבני בטבריה. בשל העובדה שפס"ד פורסם והוא מסכם את ההלכות החשובות בענין זה הוא יובא במלואו :
"
בפני כבוד הדיינים:
מס' תיק: 3599-22-1
– הרב אוריאל לביא, אב"ד
– הרב חיים בזק, דיין
– הרב יועזר אריאל, דיין
תאריך :24/11/2004י"א כסלו תשס"ה

התובעת :פלונית

:

הנתבע :פלוני

:

הנדון :תביעת מזונות

פסק דין
הצדדים נשואים שלושים וחמש שנה (מחדש חשון תש"ל – 21.10.69) ולהם שני ילדים בוגרים. מקום המגורים המשותף האחרון היה ביישוב אלמוני. מזה כשנה וחצי בני הזוג גרים בנפרד, וזאת לאחר שהבעל עזב את הבית ועבר לגור במקום אחר.
בבית הדין התקיימו דיונים בתביעת האשה לשלום בית ולמזונות. ביום כ"ח תמוז תשס"ג ניתנה החלטה בתביעת שלום הבית, החלטה שאושרה בבית הדין הגדול ביום ט"ו תמוז תשס"ד. ביום י"ח אייר תשס"ד ניתן בבית הדין פס"ד בתביעת המזונות. בית הדין קבע את זכאותה העקרונית של האשה למזונות, וזאת לאחר שטענת הבעל המבקש לייחס לאשה עמדה השוללת שלום בית, לא התקבלה.
בהמשך לקביעה הנזכרת, בית הדין התבקש לדון בתביעה שהוגשה על ידי האשה ל"מדור ספציפי".
טענות הצדדים ביחס למצב העובדתי הובהרו בדיונים שהתקיימו, וביחס לשאלת הזכאות במדור הספציפי, שהיא שאלה שביסודה היא הלכתית ומשפטית, הוצע לצדדים להסתפק בהגשת סיכומים בכתב.
האשה תובעת לקבוע כי הבית ביישוב אלמוני ימשיך וישמש למדורה, וכן לאסור על הנתבע לעשות כל פעולה המפריעה למדור זה, וכן שינתן צו האוסר פירוק השיתוף או השכרת הדירה או כל דיספוזיציה אחרת בבית. הבעל מתנגד לכך.
נפתח בבירור הלכה זו של "מדור ספציפי", נציין את המסקנות ההלכתיות, ונסיים בהשלכות הנובעות מכך בנידון דנן.
חובת הבעל ב"מדור", כוללת חובה לאפשר לאשתו מגורים ב"מדור ספציפי"
בחובת המזונות המוטלת על הבעל קיימת החובה לספק לאשתו מדור. שיעור חיובו במזונות בכלל, ובמדור בפרט, הוא לפי כבודו ולפי כבודה, עולה עמו ואינה יורדת, כמבואר ברמב"ם הלכות אישות פי"ג ה"ד שכתב – "וכן המדור לפי עשרו". וכן הרמב"ן בתשובה סי' פז כתב – "עוד שאלת באשה שהיתה דרה עם בעלה בבית אחד קטן שהשאילו לו בחצר שרבים דרים בתוכה, ונפלו לה בתים גדולים בירושה. והיא אומרת נדור בתוך שלי, והבעל אומר פירות נכסי מלוג שלי הם, אשכיר הבתים ונאכל דמיהם ונדור בבית הקטן שאנו דרין בו עד עכשיו. תשובה, רואין אם זה המדור הקטן שדרין בו עד עכשו אינו ראוי להם לפי כבודם. יכולה היא לומר אי אפשי לדור בו, כענין ששנינו באלמנה ונותנין לה מדור לפי כבודה. דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, בין מחיים בין לאחר מיתה. אבל ראוי לשניהם לפי כבודה, דרין בו, ביחוד שאין רגל אחרים עמהם".
לא מצינו בהלכה, שלאחר שהבעל מספק לאשתו מדור לפי כבודם, קיים חיוב להשאירה במדור שהורגלה בו, מכח ההלכה הקובעת "עולה עמו ואינה יורדת".
הלכה זו ("עולה עמו ואינה יורדת") קבעה את ההגדרה לרמת המדור, אך לא את מיקום המדור. הדברים פשוטים וברורים במשנה בסוף מסכת כתובות.
שנינו במשנה (דף קי.) – "שלש ארצות לנשואין יהודה, ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה, רשב"ג אומר אף לא מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה בודק".
לדעת רוב הראשונים (הובאו בב"י ריש סי' עה) במשנה זו התבארה זכותו של הבעל להוציא את אשתו ממקום למקום, ובתנאים המבוארים במשנה, ובכלל זאת הבעל רשאי לחייב את אשתו לצאת עמו מנוה יפה לנוה יפה באותה הארץ.
ועיין בפד"ר כרך ח' עמ' 199-207 (הובא בקצרה באוצר הפוסקים סי' עה ס"ק כא אות ב') במה שדנו האם מדירה אחת לדירה אחרת שאינה באותה רמת נוחיות נחשב כהוצאה מנוה יפה לנוה רע, או ש"נוה" היינו עיר, ולא מדור, אך המניעה להוציאה מדירה יפה לדירה גרועה, היא בכלל ההלכה של "עולה עמו ואינה יורדת". הג"ר ש"ב ורנר ז"ל (שם) כתב – "בעיקרם של דברים נראה דכו"ע מודים שאין האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה מדירה יפה לדירה רעה אפילו באותו העיר, כי הלא המדור הוא בכלל לבוש כמש"כ הרמב"ם, או בכלל מזונות, וקיימא לן בזה עולה עמו ואינה יורדת עמו. וכשם שאינו יכול לגרוע ממנה מהמזונות או מהלבשה ממה שהורגלה כן אינו יכול להורידה מרמת הדיור שהיתה רגילה בו, ולא יעלה על הדעת שהבעל יכול להוציאה מדירה נאה מרווחת כארמון לדירה רעה סרוחה כמרתף", עכ"ל.
מבואר שעל פי הדין, הבעל רשאי להוציאה מדירה אחת לדירה אחרת שהיא באותה רמה, באותה העיר או בעיר דומה, ולא מצאנו מקור לטענה שכבודה של האשה לדור עם בעלה באותה דירה שהיתה מורגלת בה שנים רבות, ושמטעם זה בלבד יש מקום למנוע העברתה מדירה אחת לדירה אחרת הדומה לה. ועל כן בהלכה הפסוקה באה"ע סי' עה הובהרו התנאים המאפשרים לבעל לחייב העברת הדירה ממקום למקום. ומתוך כך יש להסיק כי אין יסוד לטענה לחייב להשאיר את האשה באותו מדור בו הורגלה, וכי חובת הבעל למדור כוללת חובה לאפשר "מדור ספציפי".
אין ללמוד הלכה זו של מדור אשה נשואה מדין מדור אלמנה בו אכן קיימת חובה להשאירה במדור בו הורגלה עם בעלה, עיין ב"ש סי' צד סק"ג, דשאני התם שכתב לה "את תהי יתבא בביתי", משא"כ באשה נשואה שיש לה בעל, ויעויין להלן מתשובת שמן המשחה, שכתב כן.
לפי העולה מדברינו, לכאורה היה מקום לקבוע כי הבעל רשאי לתבוע העברת האשה לדירה אחרת ביישוב פלמוני. דירה הנמצאת בבעלות משותפת, כפי מעמדה של הדירה שביישוב אלמוני, ולאחר מכן יוכל להשלים את הליך פירוק השיתוף. אין מניעה הלכתית לחייב מעבר כזה מפני ששני המקומות, יישוב אלמוני ויישוב פלמוני הינם בעלי אופי עירוני, למרות שקיים הבדל מסויים באוירה ובאופי המיוחד של כל מקום.
ועיין ברמ"א סי' עה ס"א שהביא שיטת ר"ת שהאשה רשאית לכפות על הבעל העברת המגורים מעיר לעיר אחרת באותה ארץ אך הבעל אינו רשאי, אך עיין בספר בית יעקב שבאר דעת ר"ת על פי הטעמים המבואר בדבריו כפי שהובא ברא"ש ובמרדכי, דהיינו דוקא כשהדיון הוא על העברת המגורים מעירו לעירה שם היתה גרה קודם הנישואין. וכתב הבית יעקב – "ונראה נמי דר"ת מודה למהר"ם בזה שהאיש יכול לכוף אותה מעיר לעיר ומכרך לכרך כיון ששניהם אינם עירה כיון שאין לה שום אמתלא ששני המקומות שוין, הוא כופה אותה, וכמבואר בסי' ע' סעיף יב דדוקא כשנותנת אמתלא שמוציאין עליה שם רע, אבל בלא"ה כופה אותה שהדירה שלו היא. ואפשר דמעיר לעיר גרע וצ"ע", עכ"ל הבית יעקב.
על כן מאחר והדברים נוטים שאף ר"ת מודה שהבעל יכול לכוף את אשתו לעבור מעיר לעיר ומכרך לכרך, וכדעת רוב הראשונים, אין מקום לפסוק למנוע זאת עקב ספקו של הבית יעקב בדעת ר"ת.
לפי זה בנידון דנן, לכאורה היה מקום להורות על חיוב שינוי מקום המגורים מיישוב אלמוני ליישוב פלמוני. אך היה מקום להוראה כזו אילו בני הזוג היו חיים יחד בשלום, והבעל היה תובע לעבור לגור בדירה ביישוב פלמוני, כדין בעל המבקש לעבור מעיר לעיר באותה מדינה, שהוא רשאי, ולא היה מקום למנוע המעבר בטענה של "מדור ספציפי".
אך בנסיבות המקרה הנוכחי אין מקום לדון בהלכה זו שבסי' עה. מאחר והדבר פשוט שאינו יכול לחייבה לצאת ממקומה כשמרד בה ואינו גר עמה. ההלכה הפסוקה בסי' עה ס"א אינה קובעת את זכותו של הבעל להעביר את אשתו למקום מגורים אחר, אלא את זכותו לעבור בעצמו למקום מגורים אחר שאינו שונה במהותו ממקומו הנוכחי באותה ארץ, ויחד עמו אשתו מחוייבת לעבור עמו למקומו החדש.
סברא זו שהבעל אינו רשאי אלא להוציאה עמו, היא סברא פשוטה, אך מאחר ולא ראיתי מי שכתב כן להדיא, נצטט מהראשונים מהם מדוייקת סברא זו.
בר"ן (על הרי"ף) כתב – "ובכל מקום שהוא יכול להוציאה, אם אינה רוצה לצאת, תצא שלא בכתובה, ומשמע דאפילו תוספת אין לה, דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכל מקום שהדין נותן שתלך אחריו".
ובחי' רבנו ווידאל קרשקש עמ"ס כתובות דף קי: כתב – "ובכל מקום שהדין נותן כגון באותה הארץ מכרך לכרך ומעיר לעיר, אם אינה רוצה לצאת, תצא שלא בכתובה. ונראה דאפילו תוספת, שהוא על מנת שתלך עמו כתב לה, ולא היה לו לפרש, שלא עלה על דעתו שלא תלך עמו במקום שהדין נותן שתלך עמו".
הרי שהר"ן והרב ווידאל קרשקש נקטו בפשיטות שהחיוב הוא ללכת עמו, ולמיקם קמיה. ועל כן אם הבעל מבקש מאשתו לעבור לדירה אחרת במקום אחר אך לא תגור עמו, היא רשאית לסרב לכך, וזאת גם במקרה בו הבעל אינו נידון כמורד באשתו (למרות שאינו גר עמה).
מלבד זאת, במקרה בו הבעל מרד באשתו, אף אם הוא גר עמה תחת אותה קורת גג, עקב מרידתו פקעו חובות האשה לבעלה ונשארו חובות הבעל לאשתו בלבד.
ההלכה (הפסוקה בסי' עה) והקובעת את התנאים בהם האשה מחוייבת לצאת ממקומה, מצוייה במכלול ההלכות הקובעות את השעבודים ההדדיים של בני הזוג, ואחת מהם היא שיעבוד האשה לבעלה לדור עמו במקומו. אך כשהבעל מרד באשתו, היא אינה משועבדת לבעלה בשיעבוד הנ"ל, ואינה חייבת לעזוב את מקומה.
מצאנו בראשונים שכתבו שהבעל מפסיד זכויות הנובעות מקשר הנישואין בעת מרידתו באשתו. בספר שטמ"ק עמ"ס כתובות דף סד. הביא מבעל התוס' רי"ד שכתב – "אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה, אלא רוצה לגרשה, ומתה אשתו קודם גירושין, אינו מן הדין שיירש אותה. שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל, ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג מנהג בעל אבל זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה ע"כ". וכן כתב הריא"ז (בשלטי הגבורים כתובות פרק אע"פ), הובא ברמ"א סי' צ' ס"ה.
ועיין בספר בית יעקב סי' צ' סעיף ה', שכתב בדעת הי"א ברמ"א ביחס למורד – "דוקא בחיוב מדידה לדידיה מפסיד מורד … במורד דהוא מפסיד ולא היא … רק הוא מפסיד חיובא שלו". ועיי"ש שהבית יעקב העלה שהמורד מפסיד זכותו לפירות נכסי מלוג.
אמנם בפסק דין קודם שכתבנו (בתיק זה) ביחס לזכותו של הבעל בפירות נכסי מלוג הבאנו דעת כמה מהראשונים שכתבו להדיא שבעל המורד באשתו אינו מפסיד זכותו לפירות נכסי מלוג, ובלבד שינוצלו לרווח ביתא. היינו מפני שתקנו פירות תחת פרקונה, וכל עוד הוא מחוייב בפרקונה לא הפסיד פירות שנתקנו כנגד פרקונה. אבל ביחס לזכויות הבעל שלא נתקנו כנגד חיוב אחר המוטל עליו, זכויות אלו נשללו מבעל המורד באשתו.
סברא זו שכתבנו, שבלא שיעבוד זה אין מקום להוציאה ממקומה, מוכחת מהמשנה במסכת כתובות דף קי: – "אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר". שהרי אם אף בלא השיעבוד הנזכר, הבעל רשאי להעבירה למקום אחר, מדוע הבעל מנוע מלהעביר את אשתו מעיר לכרך, הרי הבעל יוכל לטעון שברצונו למכור את הדירה בעיר, מאחר ודירה זו היא רכושו וברצונו לממש רכוש זה, ויאמר לאשתו שהוא מקיים את חובתו למדור בכרך, ובכך יאלצה לעבור לגור בכרך. אלא ודאי מאחר ובנסיבות אלו שהבעל מבקש להעבירה מעיר לכרך, והדין קובע שהאשה אינה משועבדת לעבור עמו לכרך, אין ביכולתו להוציאה מהמדור, גם אם המדור שייך לבעל בלבד, מפני שחובתו למזונות אשתו ומדור שרירה וקיימת ועליו לאפשר לה להמשיך לדור באותו מקום מגורים כפי שהורגלה.
במקרה דנן, האשה מתגוררת בדירה הנוכחית ביישוב אלמוני. כפי הנראה הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שוים, כך עכ"פ על פי הרישום בטאבו, וכך הוא המצב המוחזק בפנינו כל עוד לא נקבעה קביעה אחרת. חלקו של הבעל בדירה משמש לצורך מילוי חובתו לספק לאשתו מדור. הוצאת האשה ממקומה והעברתה למקום אחר אינה אפשרית בלא שהתקיים היסוד הקובע שיעבוד האשה לעבור למקום אחר, וכאמור שיעבוד זה אינו קיים במקרה הנוכחי בו הבעל מרד באשתו, ואינו מבקש להעבירה למקום אחר בו ידור עמה.
מסקנת הדברים
בעל החי בשלום עם אשתו רשאי לכפותה לעבור עמו למקום מגורים אחר בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה באה"ע סי' עה, והאשה אינה יכולה למנוע את המעבר בטענה כי חובתו לאפשר לה לדור באותו מדור בו הורגלה – "מדור ספציפי".
אבל במקרה שהבעל מרד באשתו, או אף בלא שנקבע דינו כמורד, כל עוד תביעתו היא להעבירה לדור במקום אחר ולא ידור עמה, האשה אינה משועבדת לעבור למקום אחר והיא רשאית להשאר במקום הנוכחי.
החיוב הקבוע בסי' עה למעבר האשה עם בעלה ממקום למקום (בתנאים המפורטים בהלכה זו), מתייחס למקרה בו הבעל מבקש להעבירה למקום אחר בו היא תגור עמו. מלבד זאת, במקרה בו הבעל מורד, חובתו למזונות אשתו ולמדור נשארו ללא שינוי, ומאידך שיעבודי האשה לבעלה פקעו, ואינה משועבדת לעזוב את מקומה ולעבור למקום אחר.
העברת האשה לדירה אחרת באותה העיר
למרות האמור לעיל, מצינו תשובה בספר שמן המשחה (לרבי שמואל ב"ר משה חיים מרבני קושטא לפני מאתיים שנה) סי' פב ממנה עולה כי בנסיבות שיפורטו להלן, הבעל רשאי להוציאה מהמדור בו היא מתגוררת, גם במקרה בו הבעל מורד ואינו דר עם אשתו. להלן נביא מתשובה זו.
כהקדמה לתשובת שמן המשחה נביא מדברי הגמרא במסכת כתובות דף קג. – "אמר רב נחמן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום. ומ"ש מדרבי אסי א"ר יוחנן, דא"ר אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, התם לא משתעבדי לה מחיים, הכא משתעבדי לה מחיים".
וכתב הרשב"א בתשובה חלק ב' סי' קסה – "לענין מה שטען לוי שיש לאלמנה לצאת מן הבית. גם זה תלוי במה שהקדמנו. שאלו מכר הבעל או נתן במתנת בריא מדורו, מה שעשה עשוי. ואין אומרין שתהא יושבת אצלו באותו מדור שהיה לו, ומתנאי כתובה. שאין התקנה אלא בשיש לו בשעת מיתתו. ואפילו יתומים שמכרו במדור אלמנה, היינו סבורים לומר כי מה שעשו עשוי, אלא שאמרו דכיון דתפסה מחיים, כלומר שהיתה יושבת שם בחיי בעלה, מה שתפסה תפסה, כדאיתא בפרק הנושא את האשה".
וכן בשו"ת הריטב"א סי' קצה כתב בסוף התשובה – "ולא אמרו חז"ל, אלא יתומים שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום, ומשום דתפסה מחיים כדאיתא התם, אבל בעל שמכר או משכן בחייו מה שעשה עשוי".
תשובת הרשב"א הובאה להלכה בב"י אה"ע סי' צד ובח"מ סק"ט ובב"ש סק"ח. הרי שאם הבעל בחייו מכר את המדור, מה שעשה עשוי, ואינו דומה לדין מדור אלמנה. ועיי"ש בב"ש במה שדן במקרה בו עקב מכירה זו אינו יכול למלא את חובת המדור המוטלת עליו, מדוע לא יוציאו מהלקוחות, ועיי"ש בבית יעקב ובספר בני אהובה (הלכות אישות פי"ח ה"ב), עכ"פ לית מאן דפליג שאין דומה דין מדור אשה נשואה לדין מדור האלמנה. במדור אלמנה, הלכה פסוקה היא שאם היתומים מכרו מדור האלמנה לא עשו כלום, ואילו ביחס למדור אשה נשואה אין חולק על תשובות הרשב"א והריטב"א, שמה שעשה עשוי.
בספר שמן המשחה סי' פב (הובא בקצרה בספר אוצר הפוסקים סי' עג סק"ח) הביא נידון שעסקו בו בבית הדין, כפי הנראה בקושטא, ושני הרכבים שונים של בית דין הגיעו למסקנות שונות.
המקרה הנידון היה כדלהלן – "ראובן נתקוטט עם אשתו מזה ימים רבים ויקם וילך לערי פראנקיאה, הנה זה עומד שם במחוז חפצו, ושלח דברו ביד ראובן … לומר לו שימכור על ידו את כל המולקי חצר הבתים … ובהיות שאשתו הנזכרת נשארה עומדת באחד מבתי המולקי הנזכרים, הנה היא מעכבת במכירת המולקי הנזכרים … באמרה כי היא רוצה דוקא בדירת הבית הנזכר ואין בילתה, והקונה אינו מתרצה לקנות כי אם אחר שתסתלק אשת ראובן … ראובן שלח דברו למורשה שישכור לאשתו בית דירה הראוי לה כפי כבודה כדי שתסתלק מן הבית … בכגון דא שאול שאל האיש קמיהו רבנן יושבי על מדין … אם שורת הדין מחייבת לכוף לאשתו שתפנה ותסתלק מהבית הנזכר ותלך לדור במדור שישכור לה המורשה כפי כבודה". כמו כן התעוררה שאלת עיכוב המכירה עקב השעבוד שהבית היה משועבד לכתובתה.
באותו נידון הבעל אינו מוכן לחזור בטרם תודיע אשתו על הסכמתה לקבל גט, וכפי שהיה ידוע, הבעל נשא אשה אחרת במקום מגוריו.
בית הדין בהרכבו הראשון פסק בקצרה, כדלהלן – "תשובה. אנחנו בית דין הבאים על החתום ראה ראינו את השאלה המוצגת למעלה … אמנם שורת הדין נותן לכוף לאשה הנזכרת שתפנה ותסתלק מבית דירתה הנזכרת ותלך לדור בבית דירה אחרת שישכור לה המורשה כפי כבודה בלתי שום איחור וסירוב ועיכוב כלל. ולא כל כמינה לעכב במכירת המולקי הנזכר בשום צד ואופן כלל".
על פסק זה חתומים שלשת דייני בית הדין שפסקו כן, בחדש כסלו תקע"ח.
בהמשך נמצא פסק דין מבית דין בהרכב אחר, ואחד מהדיינים הוא רבי שמואל, מחבר ספר שמן המשחה שהביא מטענות הצדדים ודן בהרחבה בשאלה זו. בפסק דינם העלו למנוע מכירת הדירה. עיקר טעמם הוא מפני שהבית משועבד לכתובתה. ומאחר והבעל במדינת הים וכעת נכסיו שם יש לחוש שלא ישאר לה מקום לגבות כתובתה, אף דבעלמא לא ניתן למנוע מכירת שדה משועבדת, מאחר ותוכל לגבות מהלוקח אך שאני הכא שלא תוכל לגבות מנכסיו שבמקום רחוק, מה עוד שהבית עומד להמכר לגוי, ויקשה להוציא ממנו בעת גביית הכתובה.
בנידון שם, מלבד טענת שיעבוד כתובתה, האשה טענה באמצעות בא כחה בלשון זו – "שאינה רוצה להסתלק יען שהוא מדור בעלה, ולא גרע מאלמנה. ועוד שהיא מעכבת למכור יען שהיא רוצה להיות בטוחה בעד מזונותיה, ולא סגי לה שיבטיחו לה מזונותיה ממקום אחר. ועוד טוען משום הדירה עצמה, שכיון שהיא יושבת בבית מולקי בעלה, אינה רוצה לדור בשכירות, שהמשכיר באיזה זמן יסלקנה מהבית".
בתשובתו כתב בעל שמן המשחה שדין מדור אשה נשואה אינו דומה לדין מדור האלמנה, שהרי ביחס למדור האלמנה קי"ל כרב נחמן בכתובות דף קג שיתומים שמכרו מדור האלמנה לא עשו ולא כלום. ומאידך במדור אשה נשואה מצינו בתשובת הרשב"א (הנזכרת לעיל) שאם מכר הבעל או נתן במתנת בריא את מדור האשה, מה שעשה עשוי.
ובטעם החילוק כתב, וז"ל – "בשלמא לגבי יורשים נשתעבד בית זה, דכך כותב לה את תהא יתבא בביתי וכו', וכיון שכן אם מכרו לא עשו ולא כלום. אבל לגבי דידיה בחייו, החיוב חל עליו ליתן לה מדור איזה מדור שיהיה. ואם מכר בית דירתו ממכרו ממכר, דלא נשתעבד בית זה דוקא. ואף שאמרו בגמרא בפרק הנושא דף קג ע"א דמשעבדי לה מחיים, והרי"ף נמי גרס תפסה מחיים, היינו דכבר נשתמשה בחיי בעלה, ועיין בנמוקי יוסף ובשיטה מקובצת.
אך מכל מקום נראה דלכתחילה לא אריך למיעבד הכי, למכור מדור שלה ולשכור במקום אחר. דלא מצינו לרשב"א לכתחילה אלא בדיעבד אם מכר הבעל מדור מה שעשה עשוי, ודיינו מה שמצינו בדברי הרשב"א מה שעשה עשוי ולא לכתחילה. ואף דנידון הרשב"א היה לאחר מיתת הבעל, מ"מ לא מצינו מפורש דמותר לכתחילה למכור. ועוד דכפי דברי הרמב"ם בפרק יג דאישות הלכה ה' שכתב וכן המדור לפי עושרו, וכבודו הוא שלא לדור בשכירות. ומשמע שם שכופין אותו אף למדור לפי עושרו, ואינה רוצה שיהא רשות אחרים עליה", עכ"ל תשובת שמן המשחה.
מש"כ בתשובת זו דלא אריך למכור את בית המגורים, (עיין ברש"י ספר עזרא פ"ד פסוק יד ובמסכת סוכה דף מד: שפרש "לא אריך – לא הגון"), אמנם, דבר שאינו הגון הוא להוציא את האשה מהבית בו הורגלה ולהעבירה לדירה אחרת, בלא הסכמתה בנסיבות בהם הבעל עבר לגור במקום אחר ויצר קשר עם אשה אחרת ומבקש להצר את צעדיה של אשתו.
בספר משנת ר' אליעזר לרבי אליעזר טולידו ז"ל מקושטא דן בשאלה דומה לשאלה הנידונת בספר שמן המשחה, (רבי אליעזר טולידו ז"ל היה בן דורו של בעל שמן המשחה ובאותה עיר, יתכן מאד ששניהם השיבו על אותה שאלה, לתשובה זו ציינו בספר אוצר הפוסקים סי' עד סק"ח בהערה).
וז"ל בתשובת משנת ר' אליעזר חלק ב' חו"מ סי' סט – "מעשה בראובן שנתקוטט עם אשתו … ועברו דברי ריבות בינו לבינה עד שנמאסה עליו, ורצונו הגמור לכתוב לה ספר כריתות ולגרשה מביתו, אלא דמכח השבועה שלא ישא וכו' ושלא יגרשנה דרביע עליה הוא שעמדה עליה, וכמו יש שנתיים ימים דברח ראובן לארץ מרחקים ומינה מורשה על נכסיו למכור כל מטלטליו מחוט ועד שרוך נעל, אם באולי על ידי זה תקבל גיטה מיד בעלה … וכשבא מורשה ראובן למכור ביתו של ראובן עמדה כנגד המורשה וטוענת אולי יעלה הפסד וישתדוף נכסיו … ועוד דהיא רוצה לדור בבית בעלה לפי כבוד בעלה. ומורשה ראובן טוען עליה דאם בשביל בית לדור בה לפי כבוד בעלה, אני שוכר בית יותר מעולה על חד תרין מבית שהניח בעלה, ולא תעכב במכירה".
התשובה נסובה לבירור שאלת זכותה של האשה לעכב את נכסי הבעל לצורך גביית הכתובה, למרות שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, מאחר והבעל רוצה לגרשה יש לדון דהוי כהגיע זמן הגביה, ועל כן הבעל מנוע מלמכור נכסים המשועבדים.
ביחס לשאלה העומדת אצלינו לבירור, העלה הג"ר אליעזר טולידו ז"ל במסקנתו – "לא מצי למחות במכירה אחר דאין המכירה גורמת פסידא ואיבוד מזונות". אבל אם המורשה רוצה למכור לגוי או למאן דלא ציית דינא ויש לחוש שלא תוכל לגבות מהלוקח לצורך מזונותיה, יש לעכב בעדו.
הרי מפורש בתשובה זו שהג"ר אליעזר טולידו ז"ל לא חשש לטענת האשה המבקשת למנוע העברתה לדירה אחרת ואפילו לדירה שכורה, ובנקודה זו התקבלה טענת הבעל, שאם שוכר לה דירה אחרת לפי כבודה, אינה יכולה לעכב מכירת הדירה הנוכחית לאחר.
נראה כי במחלוקת זו האם יכול להוציאה לדירה שכורה יש להורות כסברת שמן המשחה, אף אם אין הכרעה ברורה במחלוקת זו, עכ"פ האשה מוחזקת במגוריה בדירה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
אך נראה שהדין עם בעל שמן המשחה. ויש מקום להורות כן, ונציין לחומש דברים פרק כח פסוק סו, בקללות נאמר – "והיו חייך תלואים לך מנגד" – ופרש רש"י תלואים לך – "על הספק, כל ספק קרוי תלוי", הרי שמצב בו אדם חי בתחושת ספק, עכ"פ ביחס לעניין חשוב בחייו, כגון ביחס למקום מגוריו, מצב זה נחשב נחשב כהתגשמותה של קללה. אין ספק כי התחושה של אדם שהורגל בדירה שהיא קניינו ונאלץ לעבור למצב חדש של מגורים בדירה שכורה, בו המשכיר, בעל הדירה, יוכל להוציאו בכל סיום שנת השכרה, היא תחושה קשה, וגורמת שמדור זה יחשב "מדור רע", יחסית למדור קנוי. על כן האשה זכאית למנוע הרעת מצבה ממגורים במדור קנוי למגורים כאלו.
ב"כ האשה בסיכומיו ציין להחלטת בית הדין הגדול מיום ח' טבת תשנ"ד (בהרכב הדיינים הג"ר י"מ לאו שליט"א והג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א והג"ר נחום דב קרייסמן ז"ל) שפסקו כי העברת אשה ממדור השייך לבני הזוג למדור שכור, יחשב כהעברתה ממדור יפה למדור רע, ואינו רשאי לעשות כן. כאמור מצאנו אסמכתא להחלטה זו בתשובת שמן המשחה.
עכ"פ מבואר בשני פסקי הדין שבתשובת שמן המשחה וכן בתשובה שבספר משנת רבי אליעזר, שאין מניעה עקרונית להעבירה לדירה אחרת ובכפוף לתנאים שהזכירו בדבריהם, ולא העלו את הסברא הנזכרת לעיל שבנסיבות אלו שהבעל מורד ואינו גר עמה האשה אינה משועבדת לזוז מהמדור בו גרה כעת, ושאין אפשרות להוציאה מהמדור הנוכחי למדור אחר שגם בו בעלה לא ידור עמה.
ונראה כי בנידון שם האשה התבקשה לעבור למדור אחר באותה עיר, ובכך לא חל שינוי מהותי במקום בו ממוקם המדור. הדבר פשוט שבאותו נידון לא עלה על הדעת לחייבה לעבור למדור בעיר אחרת, אלא לדירה אחרת באותה עיר, ובכך האשה לא נפגעה פגיעה מהותית, כל עוד לא נאלצה לעבור לגור בעיר אחרת
על כן יש להסיק במקרה שבפנינו, – המניעה להוציאה מדירת המגורים הנוכחית היא במקרה בו הבעל מבקש להעבירה לעיר אחרת ובנסיבות אלו כתבנו שאינו רשאי. אך אם הבעל מבקש להעבירה למדור חילופי באותו מקום, מדור שאינו שכור אלא מדור המצוי בבעלותו אין מניעה להעבירה מאחר ובכך לא נפגעה זכותה היסודית להמשיך לנהל את חייה כפי שכבר הורגלה עד כה. אמנם כעת האשה גרה במדור השייך בשותפות לשני הצדדים. אך במידה והבעל מבקש לעמוד על זכותו להעבירה למדור אחר באותה עיר, היא רשאית להודיע שאינה מסכימה להשתתף עמו בקניית המדור החדש, אליו אולצה לעבור, ובכך יחוייב לאפשר לה לגור בדירה השייכת לו בלבד.
במאמר מוסגר נציין כי אילו היתה עומדת על הפרק הצעה להסדיר עבורה מדור חילופי באותו מקום, אין הכרח להמציא עבורה דירה בעלת שטח דומה לדירה בה גרו יחד. חובת המזונות מחייבת את הבעל במדור הראוי לה לפי כבודה, אך באם בעלה אינו עמה, הרי שהמדור יכול להיות קטן יותר.
בירושלמי מסכת כתובות פרק יב ה"ג נאמר ביחס למדור אלמנה – "אמר רבי לעזר בן יוסי כהדא דתני דרה בבית כשם שהיתה דרה ובעלה נתון במדינת הים, ומשתמשת בכלי כסף ובכלי זהב כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים, וניזונת כשם שהיתה ניזונת ובעלה נתון במדינת הים".
ומבואר שהיקף המדור של אשה שאינה דרה עם בעלה דומה להיקף המדור של אלמנה. ודינה של האלמנה מבואר בתשובת הרשב"א.
הרשב"א חלק א סי' תתקכג כתב – "שאלת אם נותנין לאלמנה הנזונת מנכסי בעלה שנים או שלש שפחות ומזונותיהן כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה או נותנין לה שפחה אחת בלבד לשמשה.
תשובה. אם בנות המשפחה רגילות בשתים ובשלש נותנין גם לאלמנה כן לפי שאינה יורדת עמו. אבל אם היא ומשפחתה אינן רגילות בכך אף על פי שהיו לה שתים ושלש בחיי בעלה משתמשות בבית בעלה אין נותנין לה אלא אחת שאינה משתמשת בכל מה שהיתה משתמשת בבית בעלה בחיי בעלה. שכך שנינו בפרק הנושא את האשה (דף ק"ג) אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך. אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה. אלמא אינה יכולה לומר אני משתמשת בכל הבתים כדרך שהייתי משתמשת בחיי בעלי. ומיהא נמי שמעינן למה ששנינו שם בגמרא בכתובות משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בכרים וכסתות כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה. שאין משתמשת בכל המדורות ובכל הכרים וכסתות בכל כלי כסף וזהב שהיתה משתמשת בהם בחייו אלא מייחדין לה מקצת להשתמש בהם. וכל שכן הוא בשפחות דבחיי בעלה הוו נפישי אורחי ופרחי. אבל לאחר מיתה לאו לפום ארחי ופרחי מייתו לה שפחות כדאיתא בפרק אף על פי (דף פ"א)".
הרמ"א אה"ע סי' צד ס"א פסק כירושלמי, ועיי"ש בח"מ סק"ה ובט"ז סק"א. מבואר שחובת המדור בעת שבעלה אינו עמה, כגון בעת שהבעל שוהה במדינת הים, אינה חובה להסדיר מדור כפי שהיה בעת שגר עמה כאן, אלא המדור יוכל להיות קטן במידה מסויימת. ובלבד שיספק את צרכיה בריוח ולפי כבודה).
מסקנת הדברים –
א. בעל ואשה הגרים יחד והבעל מבקש לעבור לגור במקום אחר, דינו פסוק בשו"ע אה"ע סי' עה, שם התבארו התנאים בהם הבעל רשאי לחייב אשתו לעבור עמו. הבעל חייב להסדיר לאשתו מדור חילופי לפי כבודו ולפי כבודה.
ב. אם הבעל אינו דר עם אשתו, האשה אינה מחוייבת לעבור למדור אחר בעיר אחרת, בה הבעל לא יגור עמה. וכן במקרה בו הבעל הוכרז כמורד באשתו, למרות שעדיין בני הזוג גרים תחת אותה קורת גג. אבל אם המדור שייך לבעל, כולו או חלקו, הבעל רשאי להביא למכירת המדור ולהעבירה למדור חילופי באותו מקום. בנסיבות אלו נחלקו שתי בתי דין לפני כמאתיים שנה (כפי הנראה בעיר קושטא), ומחלוקתם הובאה בתשובת שמן המשחה, האם הבעל רשאי להעבירה למדור שכור. יש אומרים שאין מניעה שהבעל ישכור עבורה מדור במקום המדור הקודם שהיה שייך לבעל. ויש אומרים, שאם היתה מורגלת במדור השייך לבעל, זה כבודה שתגור בדירה כזו הנמצאת בבעלות הבעל או בעלות משותפת, ולא יוכל להוציאה לדירה אחרת שכורה. והעלנו להלכה כדעה השניה.
כאמור, האשה אינה יכולה למנוע מהבעל להעבירה למדור אחר השייך לבעל מאחר ובכך ישאר מעמדה בדירת המגורים כפי שהורגלה. אך בתשובת שמן המשחה קבע שצעד כזה של הוצאת האשה מביתה הקבוע, והעברתה למדור אחר באותה עיר בלא שתדור שם עם בעלה, אינו צעד הגון.
ג. במקרה בו הבעל רשאי להסדיר מדור חילופי, ואינו דר עמה, המדור אמור להספיק לצרכיה לפי כבודה, אך אינו בהכרח באותו היקף של המדור בו גרו יחד.
האם "שטר התנאים" מונע את פירוק השיתוף
ראיתי כמה פסקי דין (חלקם יצויין להלן) בהם נכתב לבסס את זכותה של האשה למדור ספציפי מכח שטר התנאים, בו נכתב – "ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה וידורו באהבה ואחוה בשלום וריעות".
אך נראה שאין בכך לשנות את המסקנה הנ"ל, וזאת מכמה טעמים.
א. שטר התנאים נהוג בקהילות מסויימות, אך ביחס לאותם קהילות ובני זוג שלא ערכו שטר כזה בטרם הנישואין לא יהא מקום להסתמך על שטר זה. וכפי הנראה בנידון שבפנינו לא נחתם שטר כזה בטרם הנישואין, ובהעדר חתימה ממשית על שטר כזה בטרם הנישואין בטל הבסיס להסתמך על שטר כזה. אמנם בפד"ר כרך טז עמ' 303, הגר"ש דיכובסקי שליט"א לא קבל טענה זו, עיי"ש שכתב – "אין זה מעלה או מוריד אם נחקקה הסכמה כזו בכתב בתנאים או אם נמנעו מלערוך כתב תנאים. פיסקה זו משקפת את הדרך שראו חז"ל בחיי נישואין מאושרים, כאשר הזוגות נישאים על דעת כן", עכ"ל. אך נראה שמודל אידאלי של חיים משותפים כפי הראוי והרצוי בהשקפת חז"ל, אינה הופכת להסכם משפטי בין כל הזוגות בישראל בטרם נחתם, ובטרם נעשה בדרך של התחייבות ברת תוקף כדת וכדין. יעויין במהרש"ם חלק א' סי' מה (שהוזכר בפד"ר שם) שכתב בלשון זו – "הרי דס"ל למהרי"ק דאם כתבו בהתנאים לשון זה, קאי התנאי גם על נכסיו, והוא תנאי גמור אם כן יש מקום גדול לדברי השואל. ואפשר שבזמן הש"ס ושו"ע לא נהגו לכתוב כן, משא"כ בזה"ז", עכ"ל מהרש"ם.
בלא ספק גם בזמן הגמ' והשו"ע ראו חכמי ישראל את הנישואין האידאליים כשבני הזוג חיים בשיתוף ובלא להעלים זה מזה, עכ"פ כל עוד לא נכתב ונחתם השטר, לא ניתן לתרגם השקפה זו לחיוב משפטי, בטרם נכתב נחתם בין הצדדים הלכה למעשה.
וכן בשו"ת חבלים בנעימים חלק ה' סי' לד דן בשאלת זכותה של אשה לתת צדקה בלי ידיעת בעלה מכח סברת מהרי"ק שנתן תוקף לשטר התנאים הקובע ששני בני הזוג ישלטו בשוה בנכסים. וכתב על זה החבלים בנעימים – "גם במדינה זאת, רובם אינם כותבים שטר תנאים כלל".
אמנם ראיתי בשו"ת בית אפרים מהדורה תניינא חלק אה"ע סי' כ' (עמ' קב) שהסתמך על שטר התנאים כאסמכתא למנוע מהבעל לתפוס מהשליש את סכום הנודניא שהושלש בידו, ולאחר שהביא מדברי מהרי"ק (סי' נז), כתב – "הא קמן שמהר"ק גזר בחרם על המבריח שיחזיר הכל למקומו על פי התנאים, ועיין סי' קי"ח בח"מ וב"ש דאפילו אם לא כתבו כן בתנאים כנכתב דמי, דהנושא על דעת המנהג הוא נושא ע"ש".
אמנם החלקת מחוקק סי' נג ס"ק כב כתב – "וכן המנהג פשוט במדינות אלו, לפי זה אף אם לא נכתב בתנאים מה שנהגו לכתוב בתנאים מחמת עידור וקטט יעמד כתקנת שו"ם, הוי כאלו נכתב. מאחר שכך המנהג פשוט שקבלו עליהם תקנת שו"ם".
לכאורה דברי הבית אפרים צ"ע. שאני תקנת שו"ם שהיא תקנה שתקנו להנהיג כתקנה מחייבת, על כן במקום שנהגו לכותבה, אף אם אחד לא כתב כמי שנכתב, משא"כ בשטר התנאים שלא מצינו שתקנו כתקנה שלא יעלימו זה מזה, אלא הוסיפו זאת כהתחייבות בשטר התנאים.
אך בלא"ה במקומינו שטר התנאים אינו נפוץ כפי שהיה בזמנו של הבית אפרים, וכמ"ש בספר חבלים בנעימים, הנזכר.
ונציין לדברי הב"ש סי' ק' סק"ב ביחס לתקנת הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין דיורשים, וז"ל – "כתב הרמב"ם פט"ז דוקא מי שיודע התקנה, אבל אם אינו יודע או שנסתפק לנו אין לנו כח להוציא מן היורשים. וכתב המגיד שאין לומר בזה אף שלא נכתב כנכתב דמי, שאין זה תנאי ב"ד, כיון דנתחדש אחר הש"ס. מיהו בכ"מ כתב בשם הריב"ש דרמב"ם איירי במקום היכא דמנהג הוא לכתוב בפי' מטלטלין, אז אם לא כתב לא נשתעבדו המטלטלים, אא"כ דידע התיקון הגאונים. ואם נתפשט התיקון בכל ישראל אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי, אלא בימי הרמב"ם עדיין לא נתפשט התיקון. לפ"ז בזה"ז שנתפשט התיקון אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי".
ועל כן בנידון דנן אין לומר שאף שלא נכתב כמי שנכתב דמי. הן על פי סברת הרב המגיד דאינה תקנה הנזכרת בש"ס, והן לסברת הריב"ש מאחר שלא ניתן לומר שהאמור בשטר התנאים דינו כתקנה ושהתפשטה בכל ישראל, על כן אין לומר בזה שדינו כמו שנכתב דמי.
ב. גם ביחס לזוגות שחתמו על שטר כזה, דנו כמה מהפוסקים, האם יש תוקף מחייב לשטר זה בהסדרת ענייני הממון שבין בני הזוג לאחר הנישואין.
בשו"ת טוב טעם ודעת להג"ר שלמה קלוגר ז"ל מהדורה תליתאי סי' קפא כתב לתמוה על הרב השואל, שרצה לחדש שמותר ליקח צדקה מאשה נשואה בלי ידיעת ובלי רשות הבעל מפני שבתנאים כתוב שישלטו בנכסיהון בשוה. וכתב על הגרש"ק ז"ל – "תמוה מאד לחדש דבר כזה, דבזה יתבטלו כמה דפין בש"ס ובשו"ע אשר מבואר ההיפוך. ובודאי מה שכתבו שישלטו בנכסיהון בשוה הוא שופרא דשטרא והדרך לכתוב כן בכל התנאים, ואין זה תנאי רק דרך ברכה מן הכותב והעדים, מברכים אותם שיהיה ביניהם שלום ואחדות עד שיסכימו מרצונם להיות שולטין בנכסיהון בשוה, אבל אין זה דרך תנאי. ואם נאמר ונדייק בלשון הזה דוקא, אף אנו נאמר דלשון בנכסיהון משמע מה שיהיה לכל אחד נכסים, והיינו לבעל בנכסים שלו ובנכסי צאן ברזל, והאשה בשלה בנכסי מלוג שלה. או הכוונה רק על נכסי מלוג לבד, דבזה יד שניהם שוה בזה ישלטו בשוה, אבל לא נכסי צאן ברזל, דזה אינו שלה כלל רק שלו לבד, אבל נכסי מלוג הוי של שניהם. גם י"ל הכוונה של בשוה, שהוא לא יעשה בלתי עצתה והיא לא תעשה בלתי עצתו, והוי הכוונה להיפוך וכדין נכסי מלוג באמת כן דדעת שניהם בעינן, אבל היתר שלו חלילה לחדש כן".
המהרש"ם חלק א' סי' מה הביא שיטת הג"ר שלמה קלוגר ז"ל, בלשון זו – "בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ג' סי' קפא, העיר השואל דבזה"ז שכותבין בהתנאים וישלטו בנכסיהון שוה בשוה, יש רשות להנשים ליתן צדקה. והוא דחה דבריו בשתי ידים דלשון זה הוא שופרא דשטרא ולשון ברכה לבד, ולא דרך תנאי. ועוד דאפשר דקאי על נכסי מלוג שלה ע"ש", נראה שמהרש"ם הבין שהעיקר בדברי הגרש"ק ז"ל כאמור בתחילת דבריו. אך גם לפי הביאור שנתן הגרש"ק ז"ל בנוסח זה של שטר התנאים, אין מקום ללמוד ממנו למנוע מימוש הנכס על ידי הבעל בעת פירוד, כשאין הדבר נעשה בסתר אלא בידיעת האשה.
לעומת דרכו של הגרש"ק ז"ל, המהרש"ם הביא מתשובת מהרי"ק שרש נז שתפס תנאי זה, שישלטו בנכסיהן שוה בשוה, כתנאי גמור. אך יש לציין ללשונו של מהרי"ק שכתב בלשון זו – "חטא ישראל חטאה גדולה כי נבלה עשה בישראל לבגוד באשת נעוריו על חלומותיו ועל דבריו כי בנשף בלילה הפך ישראל עורף ולא פנים ויקח כל אשר לאשתו נדונייתה ותכשיטיה עד טבעת קידושים ולא השאיר עוללות לפי מה שהוגד אלי … לא מבעיא שאין יכול לתפוס נדונייתא שהכניסה היא אלא אפילו מה שהכניס אינו יכול לתפוס כי על מנת כן מכניסין הנדוניות שיהנו מהן הבעל והאשה יחד ומשועבדים כל הנכסים גם למזונות האשה ולפרנסה וכ"ש בהיות התנאים מבוארים ביניהם שישלטו שניהם שוה בשוה בנכסים ולא יבריחו זה מזה … כ"ש וכ"ש שהתנאי הוא אדרבה לקיים מה שכתוב בתורה דהיינו שיהיה הנכסים עומדים בחזקת שניהם למען שגם היא תזון ותתפרנס מהם דודאי תנאו קיים ואין רשאי לבטל התנאי כלל. לכן הנני גוזר עליך רבי ישראל בר' אליקים ז"ל בכח נח"ש אשר אין לו לחש שתחזיר כל מה שתפסת והברחת הן מה שהכנסת אתה הן מה שהכניסה היא הכל אל המקום אשר היה שם בתחלה בחזקתו הראשונה אשר היו אחרי הנשואין בטרם נחבאת לברוח", עכ"ל.
הרי שהקצף יצא על אותו בעל, עקב העלמת והברחת נכסי האשה, בדרך חד צדדית.
ובתשובת מהר"י וויל סי' קלד שדן בשאלת קיום תנאי זה שבשטר התנאים, התייחס לטענה של הברחת נכסים שעשה הבעל בהעלמתן מאשתו.
וכן בתשובת מהרש"ם דן בשאלת זכותה של האשה לתת סכום גדול, שאינו של בעלה, ולהלוותו לקרוב משפחה בלא ידיעת בעלה, וזאת מאחר והעלימה דבר זה מבעלה. אבל תנאי זה אינו מתייחס במפורש לשאלת תביעת הבעל לחלוקת הבית המשותף בחלקים שוים, שאינו מביא לידי הברחת הנכסים מאשתו, אלא לחלוקת הנכסים ביניהם בחלקים שוים ובידיעת שניהם.
ובתשובת מחזה אברהם (להג"ר אברהם שטיינברג ז"ל) ח"ב חו"מ סי' יט כתב – "וע"כ, דהך נוסח לא מהני רק שלא יוכל לתפוס הבעל מהנכסים, רק יהנו מהם שוה בשוה וכמ"ש המהרי"ק בכלל נז שם".
(בתשובת מחזה אברהם הביא שבספר עצי ארזים סי' כח ס"ק סז כתב שמפני נוסח זה שבשטר התנאים, יש לכל אשה דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, אך יש להעיר בזה, יעויין בלשון עצי ארזים שכתב דבריו ביחס לשטר תוספת כתובה ולא התייחס לשטר התנאים).
אף מהרש"ם שם שהביא מתשובת מהרי"ק, העיר – "ואף שאין בידינו לחדש דבר זה, אבל עכ"פ יש לקיים דברי מהר"ם מינץ הנ"ל", וכו'. נראה מדבריו שלמעשה המהרש"ם נמנע מלהורות לחדש תוקף משפטי לשטר התנאים, אלא הלכה למעשה סמך על שיטת מהר"ם מינץ.
לאחר שהבאנו שיטות הסוברים שיש תוקף משפטי לשטר התנאים לעומת השוללים זאת, נוסיף ונציין לשו"ת בית יצחק חלק אה"ע ח"א סי' קי שהסתפק בתוקף שיש לשטר התנאים, וז"ל – "צ"ע במנהג שכותבין בתנאים רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה כאורח כל ארעא, אם הדין כן באמת שישלטו בנכסיהון שוה בשוה הואיל ומתנין כן בפירוש. או אין כותבין כן רק לשופרא דשטרא דלכאורה כיון שהבעל נותן כתובה הוא השליט בנכסים והאשה אינה יכולה לעכב, רק אם מבזבז בנכסים".
בשו"ת חבלים בנעימים (הנזכר לעיל) הביא דברי מהרי"ק, וכתב על דבריו – "יש לפקפק על זה, כי אף שקיי"ל בחו"מ שאם חתם על שטר, אף שלא קראו חייב מפני שגמר בדעתו להתחייב … מ"מ ברמ"א אה"ע ס"ס סו וחלקת מחוקק וב"ש כתבו שמסתמא קראוהו העדים לפניו, והכא בתנאים רוב החתנים אינם מבינים לשון עברית ודעתם שחותמים רק על חיוב הנישואין".
עיין בקובץ תחומין חי"ט עמ' 210 במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א שדחה סברת החבלים בנעימים וטען – מאחר שהחתן חותם על שטר התנאים הרי הוא מחוייב בכל הכתוב בשטר, אף שלא ידע את האמור בו. וסייעתא דיליה מדין שליש, עיי"ש.
אך דבריו אינם נראים בעיני. נראה ברור שקיים חילוק בין החותם על שטר ויודע כי בו נכתבו התחייבויות מסויימות אלא שלא טרח לברר מה טיבם של ההתחייבויות, וכגון חתן עם הארץ שחתם על שטר הכתובה בלא לברר את הסכום הרשום בכתובה. לעומת זאת, במקרה שלא עלה על דעתו של האדם שחתם על השטר, ששטר זה מכיל התחייבות כלשהיא, וממילא לא התכוין להתחייב בהתחייבות כלשהיא, השטר אינו מחייבו. אין ללמוד מקרה כזה מדין שליש בו האדם יודע שמתחייב, ובדעתו להתחייב, אלא שתלה את טיב התחייבותו בדעת השליש.
בשו"ע חלק חו"מ סי' מה סעיף ג' נפסק – "הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו". בב"י הביא את מקור הדין, מתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, בה התבארה הלכה זו, וז"ל – "כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש … וכל שכן הכא שסומך על אחרים אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אף על פי שלא לוה, מדרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב, כלומר אף על פי שלא היה חייב לו, וקיי"ל כרבי יוחנן".
כל זה, כשעכ"פ קיימת כוונת התחייבות, כגון שבחר לתלות את דעתו בדעת השליש, משא"כ כשהחתן לא התכוין להתחייב דבר.
על פי סברא זו לחלק בין המקרים השונים, מתיישבים כל המקורות שהביא הגר"א שרמן שליט"א במאמרו שם.
על כן מאחר וקיימת אומדנא ברורה שבעת החתימה על שטר התנאים, הן לחתן והן לכלה לא היתה כוונה להתחייב בהתחייבות כלשהיא, מלבד קביעת זמן לנישואין, או קנסות למי שיפר את ההתחייבות להנשא בפרק הזמן המוסכם. על כן אין לבסס הסדרי ממון בין בני הזוג בהסתמך על שטר התנאים, מאחר ובעת החתימה שני הצדדים לא התכוונו לכל התחייבות נוספת.
ג. מצוי בבתי הדין במקרים בהם האשה תובעת גירושין והבעל מתנגד, שיש מקרים בהם האשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ובית הדין דן ופוסק ביחס לרכוש, כדינא דמתיבתא המבואר ברמ"א סי' עז ס"ג, והאשה מקבלת את חלקה ברכוש עוד בטרם הגירושין, עיי"ש בפת"ש סק"ז ובחוט המשולש להגר"ח ז"ל סי' ב' ובפד"ר כרך ח' עמ' 12. ולמעשה גם בניגוד לרצון הבעל, פוסקים לפרק את השיתוף ברכוש המשותף עוד בטרם בוצעו הגירושין.
הרי אף דבדינא ד"מאיס עלי" עסקינן, ואין מקום לפסק דין לחיוב הבעל בגירושין, וכדעת רוב הפוסקים והשו"ע, אפ"ה האשה מקבלת נכסי מלוג שלה לרבות חלקה ברכוש המשותף, ולא שמענו טענה שחלוקה כזו מנוגדת להתחייבויות שבשטר התנאים.
לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש… וכל שכן הכא שסומך על אחרים אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אף על פי שלא לוה, מדרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב, כלומר אף על פי שלא היה חייב לו, וקיי"ל כרבי יוחנן".
כל זה, כשעכ"פ קיימת כוונת התחייבות, כגון שבחר לתלות את דעתו בדעת השליש, משא"כ כשהחתן לא התכוין להתחייב דבר.
על פי סברא זו לחלק בין המקרים השונים, מתיישבים כל המקורות שהביא הגר"א שרמן שליט"א במאמרו שם.
על כן מאחר וקיימת אומדנא ברורה שבעת החתימה על שטר התנאים, הן לחתן והן לכלה לא היתה כוונה להתחייב בהתחייבות כלשהיא, מלבד קביעת זמן לנישואין, או קנסות למי שיפר את ההתחייבות להנשא בפרק הזמן המוסכם. על כן אין לבסס הסדרי ממון בין בני הזוג בהסתמך על שטר התנאים, מאחר ובעת החתימה שני הצדדים לא התכוונו לכל התחייבות נוספת.
ג. מצוי בביתי הדין במקרים בהם האשה תובעת גירושין והבעל מתנגד, שיש מקרים בהם האשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ובית הדין דן ופוסק ביחס לרכוש, כדינא דמתיבתא המבואר ברמ"א סי' עז ס"ג, והאשה מקבלת את חלקה ברכוש עוד בטרם הגירושין, עיי"ש בפת"ש סק"ז ובחוט המשולש להגר"ח ז"ל סי' ב' ובפד"ר כרך ח' עמ' 12. ולמעשה גם בניגוד לרצון הבעל, פוסקים לפרק את השיתוף ברכוש המשותף עוד בטרם בוצעו הגירושין.
הרי אף דבדינא ד"מאיס עלי" עסקינן, ואין מקום לפסק דין לחיוב הבעל בגירושין, וכדעת רוב הפוסקים והשו"ע, אפ"ה האשה מקבלת נכסי מלוג שלה לרבות חלקה ברכוש המשותף, ולא שמענו טענה שחלוקה כזו מנוגדת להתחייבויות שבשטר התנאים.
מדוע לענין זה יגרע חלקו של הבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו, מאשה הטוענת על בעלה "מאיס עלי".לא מצאנו חילוק בין הלגיטימציה הניתנת לטענת "מאיס עלי" של האשה, לטענת "מאוסה עלי" של הבעל. תקנת דינא דמתיבתא, בחלק הממון של התקנה שהתקבל להלכה ברמ"א, באה להסדיר את זכותה של האשה ברכושה לאחר שטענה "מאיס עלי", אך ודאי לא באה לתת יתר תוקף לטענה כזו של האשה, מאשר לטענה דומה של הבעל.
מסקנת הדברים
שטר התנאים, בין שנחתם על ידי הצדדים בטרם הנישואין ובין שלא נחתם, אין בו לקבוע הלכות הקובעות את זכותו של צד מהצדדים לפירוק השיתוף בנכסים המשותפים.
שאלת זכותה של האשה כשותף המבקש למנוע פירוק השותפות
נטענה טענה שמוטל על בית הדין למנוע מהבעל להשלים את מהלך פירוק השיתוף ברכוש, כחלק מהאמצעים בהם נוקט בית הדין על מנת להשיב את שלום הבית לקדמותו.
וכן נושא נוסף העומד על הפרק הוא, הטענה המיוסדת על זכויותיו של כל אחד מהשותפים למנוע פירוק השותפות, ומכחה נטענה הטענה שהבעל מנוע מלפרק את השותפות במדור ללא הסכמת האשה.
טענה זו מסתמכת על שיטת הר"י מגאש (הובא בש"ך סי' קעא סק"א) הסובר כי בשותפים שקנו רכוש בשותפות אין אחד רשאי לטעון טענת גוד או איגוד בניגוד להסכמת חבירו, כן כתבו בספר עטרת שלמה (להגרש"ש קרליץ ז"ל) ח"א סי' סב – סג ובפד"ר כרך טז עמ' 309 בפס"ד של הג"ר אברהם שרמן שליט"א ובמאמריו בספר שורת הדין כרך ה' עמ' קסט ובקובץ דברי משפט חלק ז' עמ' תז.
יש להעיר כמה הערות ביחס לטענות אלו.
א. בבית הדין נידונת תביעת האשה לשלום בית, ומוטל על בית הדין לדון ולפסוק בשאלה זו. אך לא ברור שאכן קיימת זיקה בין חזרת הבעל לשלום בית לשאלת פירוק השיתוף בדירת המגורים. אמנם, אילו היה מקום להניח כהנחה ברורה, שבמידה והשיתוף בבית לא יפורק, עקב עיכובים משפטיים כאלו או אחרים, הבעל ישוב לביתו ויחזור לשלום בית עם אשתו, היה מקום לשקול לעכב את הפירוק באמצעות כלים משפטיים, ובכך להחזירו לאשתו, בכפוף לבירור הסמכות החוקית של בית הדין לדון ולפסוק בכל הקשור בתביעה לשלום בית לרבות בהיבטים רכושיים. אך למרבה הצער המצב אינו כך, ואין בסיס סביר להערכה כי עיכוב פירוק השיתוף יחזיר את הבעל לביתו ולאשתו. מה עוד שהבעל כבר התקשר עם אשה אחרת, ומן הסתם יקשה עליו לסיים קשר זה. אמנם ניתן להעלות השערה, שמא במידה והרכוש המשותף לא יפורק, והאשה תמשיך להנות מכל המדור הנוכחי, הבעל ישאר ללא יכולת לממש רכוש זה, בצר לו, יחזור בתשובה וישוב לאשתו. אך בית הדין אינו רשאי ליסד פסק דין על סמך השערות וספקולציות, שכפי הנראה, סיכויי ההתגשמותן מועטים.
נציין למאמר שכתב הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א בקובץ תחומין חלק כא עמ' 284 ובו קבע – "כאשר בית הדין פוסק שאין מקום או אין סיכוי לשלום בית, יש לומר שעל דעת כן לא נשתתפו, וניתן יהיה לפרק את השיתוף ביניהם לאלתר". ועיין בדבריו בתחומין חלק כב עמ' 154 הערה 15 שכתב לנהוג כך "כאשר יש קביעה משפטית ש"נישואין מתו". ועיי"ש בדעתו של הג"ר אברהם שינפלד שליט"א.
לפי האמור, דעת הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א מקובלת עלי ככל שהדיון נסוב ביחס להיבטים הרכושיים ולקביעת מעמדו של כל צד כשותף ברכוש. אך ביחס לזכויות האשה למזונות, לא יתכן להביא לפיצול הקובע חיוב הבעל בכלכלה וביגוד, אך לא במדור, ללא בסיס בהלכה. כל עוד לא נשללה זכות האשה למזונות, הרי שהבעל מחוייב במדור עבורה, ולעיל הוגדר היקף חיוב המדור. אין בכח העדר הסיכוי לשלום בית להביא לפיצול המוצע.
ב. כידוע באשה המורדת בבעלה וטוענת מאיס עלי, נקטינן (שו"ע אה"ע סי' עז ס"ג), שאין כופין אותו לגרש ואין מחייבים אותה לחזור לביתה. וזאת מפני שלא ניתן לפסוק לחייב אשה לשוב לבית בעלה המאוס עליה. נראה, שבנקודה זו, שוה כח האיש ולכח האשה, על כן במסגרת תביעת האשה לשלום בית מוטל על בית הדין לעשות כל מאמץ להביאם לשלום בית, כעין המבואר בירושלמי סוף מסכת נדרים "שמים ביני לבינך … יעשו דרך בקשה, אמר רב הונא יעשו סעודה והן מתרגלין לבוא דרך סעודה" ובמ"מ הלכות אישות פי"ד הט"ז – "בירושלמי פירשו יעשו דרך סעודה … הזכירו אחת מדרכי הפשרה והפיוס שהיא על ידי סעודה, ועיקר הכוונה היא שיתפשרו ביניהם באי זה דרך שיהיה", עכ"ל המ"מ. אך לא מצינו שמוציאים פסק דין ביצועי המחייב את הבעל לשוב לביתו, ובודאי שאין אנו רגילים בנקיטת אמצעים כנגדו עקב אי ציות לפסק דין זה. על כן לא יתכן שהבסיס ההלכתי לעיכוב פירוק השיתוף יהא שעיכוב זה נתפס כאמצעי כפיה לבעל שמגמתו לכפות עליו לשוב לביתו.
ג. ביחס לשיטת הר"י מגאש שהוזכרה, נקדים לבאר מחלוקת הראשונים בעניין זה.
הרמב"ם בהלכות שכנים פרק א' פסק שגם בדבר שאין בו כדי חלוקה יכול אחד מהשותפים לחייב את חבירו לפרק את השותפות בדרך של גוד או איגוד, בין בשותפים שירשו או קבלו במתנה ובין בשותפים שקנו את הנכס במשותף.
אך הטור חו"מ סי' קעא הביא מדברי הרא"ש מסכת ב"ב פרק א' סי' נא, וז"ל – לשון א"א הרא"ש ז"ל, כתב הר"י הלוי דינא דגוד או אגוד לא שייך אלא ביורשין או במקבל מתנה, אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או אגוד, שהרי לדעת שיהיו ב' שותפין בו לקחוהו ולא למכרו איש אל אחיו".
הרא"ש הוסיף על דברי הר"י מגאש – "ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחו להשכירו לאחר, אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם או הוצרך למכרו מחמת דחקו, יכול לומר לחבירו גוד או אגוד כיון שצריך לו לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר, וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו".
וע"ע בראב"ד פ"א משכנים ה"ג שחלק על הרמב"ם וכתב שלא אמרו גוד או איגוד אלא בירושה או במתנה
הפרישה (ס"ק לג) כתב בביאור דעת הטור במש"כ "ונראין דבריו". וז"ל הפרישה "כלומר ונראין לי דבריו דוקא בענין זה דלא היה להם בית דירה כו'. אבל הר"י הלוי ודאי בכל ענין סבירא ליה דשותפין לא מצי אמרי גוד או איגוד, מדכתב דליתא אלא ביורשים ומקבלי מתנה".
השו"ע חו"מ ריש סי' קעא פסק כדעת הרמב"ם ולא הזכיר כלל מדעת הר"י מגאש, אך בש"ך סק"א הביא כמה ראשונים העומדים בשיטת הר"י מגאש, ומשמע שכוונת הש"ך שדעתם אינה דעה דחויה ויכול לומר קים לי כדעה זו. וכן במהרשד"ם חיו"ד סי' קפב פסק שיכול לומר קים לי כר"י מגאש הראב"ד והרא"ש. וכן כתב בספר מנחת פיתים סי' קעא ס"א.
וכתב בכסף הקדשים סי' קעא שאמנם יכול לומר קים לי שלא לפרק שותפות בטענת גוד או איגוד, אך "אין לזוז מדברי הטור שהוא כעין הכרעה". דהיינו טענת קים לי תתקבל רק באם יטען טענה המיוסדת גם על שיטת הרא"ש והטור שהיא שיטה מכריעה. ומתוך כך העלה כסף הקדשים לדון דינא דגוד או איגוד "כשנתחדש אח"כ איזה הצטרכות למי מהם לטעון גוד או איגוד, מה שלא היה כן בעת הקנין".
החזו"א בבא בתרא סי' ט' סק"ג נקט בפשיטות דלא כפרישה, ולדעתו אין דעת הרא"ש והטור דעה שלישית, אלא הרא"ש נקט כדעת הר"י מגאש, והר"י מגאש הסכים לחילוק שבדברי הרא"ש.
בעיקר מחלוקת הר"י מגאש והרמב"ם יש מקום לבאר במאי פליגי. מדברי הרשב"א בתשובה שהביא המגיד משנה פ"א משכנים ה"ג היה נראה כי סברת הרמב"ם מיוסדת על הטענה שיכול השותף לומר לחבירו כסבור הייתי שאני יכול קבל ואיני יכול. משמע דבלא טענה כזו אין מקבלים את תביעתו לפירוק השותפות. ולכאורה, לפי זה אליבא דהר"י מגאש והראב"ד, אף טענה כזו שטוען "כסבור הייתי" וכו' אינה מתקבלת. והדבר צ"ע, יעויין בלשון מהרש"ם ח"ג סי' קז שכתב – "סברת ר"י הלוי היא דבשותפין אדעתא דהכי נכנסו שלא להתחלק לעולם, והוא רק משום אומדנא". וקשה לומר שהרשב"א באר את שיטת הר"י מגאש בדרך אחרת, ואם כן מדוע לא נקבל הסברא המיוסדת על אומדנא שמעיקרא לא נכנסו לשותפות זו אלא עד לזמן בו יתברר שאינם יכולים להמשיך יחד, כגון עקב סיכסוך וכיוצ"ב.
ועיי"ש במגיד משנה שהביא את דברי הרשב"א ואח"כ הוסיף ביאור אחר בדעת הרמב"ם, אך גם לדבריו יש הכרח שיאמרו אמתלאות מדוע חל שינוי בדעת השותף המבקש את פירוק השותפות.
לעומת זאת החזו"א (ב"ב סי' ט' סק"ג) כתב – "אבל הר"מ כתב דינו אף בקנו שדה בשותפות, וע"כ דעת הר"מ דאין קנין שותפות קובע כלל דמוותר על זכויות השותפין בטענת גוד או איגוד או טענת חלוקה, וכמ"ש המ"מ, ואף דהמ"מ כתב אמתלאות על שתיקתו של הלוקח, הב"י דקדק עליו דבלקח חצי שדה מבעל הבית לא שייך אמתלא של המ"מ, ומשמע דעת הר"מ דאין צריך אמתלא כלל, שאין השתיקה קובעת כלום".
ולדרך זו, הר"י מגאש פליג על הרמב"ם רק בסתמא, דהיינו שבלא טעם אין ניתן לפרק את השיתוף.
ולפי זה כתב החזו"א (סק"ד) שגם אליבא דשיטת הר"י מגאש, אם התעורר אח"כ אילוץ לפרק את השיתוף, רשאי אחד מהם לטעון טענת גוד או איגוד או טענת חלוקה. כגון "שנים שעשו שותפות בסחורה או לעיסקא … אם רואים קלקול בעסק שאין ראוי להמשיכו ואחד תובע לחלוק, ואם אי אפשר לחלוק ותובע למכור כולו – שומעין לו". לדעת החזו"א רק אם העסק בעיקרו מרויח, אלא שלשותף אחד נזדמן עסק אחר, אין שומעין לו לפרק את השיתוף עקב כך.
וכתב החזו"א שיש מקרה הראוי להסתפק בו, וכדלהלן – "היה העסק מרויח, אלא נעשה קטטה ושנאה ביניהם ומפני זה לא מתדרי אהדדי, ובשביל זה אחד תובע גוד או איגוד או לחלוק, צריך הכרעה אם זה הוי כנפל ביתו שכתב הטור סל"ג בשם הרא"ש דאף לדעת הר"י דבלקחו בשותפות אין טענת גוד או איגוד מ"מ באירע דבר מחודש מצי טעין גוד או איגוד דעל מנת כן לא נשתעבד, או שנאה לאו טענה היא".
ונראה שיש מקום לספקו של החזו"א בשותפים שנשתתפו בעסק שעניינו הפקת רווחי ממון, בזה י"ל שעיקר השותפות מטרתה הפעלת העסק והצלחתו העיסקית להניב רווחים. ושאלת היחסים האישיים בין השותפים היא שאלה שולית. מאחר וגם אם פניהם צהובים זה לזה יכולים להמשיך להפעיל את העסק ולהצליח. וזאת מפני שמלכתחילה, עיקר ייסוד העסק ומטרתו היתה ההצלחה עיסקית, על כן כל עוד העסק מצליח לא ניתן לפרקו בדרך חד צדדית. משא"כ בשותפות בין בני זוג, השותפות לא נוסדה להפקת רווחים עסקיים, אלא למטרת קיום חיי משפחה תקינים, שיחיו יחד באהבה ובשלום. על כן אם נולדה ביניהם שנאה, הרי שבכך חל שינוי מהותי, שינוי שהוא בעל חשיבות שאינה פחותה מחשיבות השינוי המוזכר בדברי הרא"ש, ודומה למש"כ החזו"א ביחס ל"קלקול בעסק".
על כן, הן לפי דרכם של הפרישה וכסף הקדשים שקיימות שלש שיטות בראשונים ונקטינן כשיטת הרא"ש והטור, והן לפי דרכו של החזו"א המבוארת לעיל, נראה שאם המצב הוא שהתפרדה החבילה, ולפי הנסיבות הנראות לעין אין צפויה חזרה לשלום בית, הרי שהגיע זמן פירוק השותפות.
ואם מצינו באשה האומרת מאיס עלי, דיינינן דינא דמתיבתא ומפרקים את השיתוף ברכוש המשותף, ואין חוששין לטענת קים לי כשיטת הר"י מגאש, וזאת מתוך ההנחה שתקופת השיתוף בין בני הזוג אינה תואמת לכל משך היותם נשואים, אלא לתקופה בה הם גרים יחד בשלום, אבל בעת שהתפרדה החבילה, וגרים בנפרד, הרי שמעיקרא לא התחייבו לשיתוף לנסיבות אלו. דאל"כ מנלן לפרק שיתוף בהסתמך על דינא דמתיבתא, ולהתעלם משיטת הר"י מגאש שיסודה בהלכות שותפים. ולכן נראה שלעניין זה שוה כח הבעל לכח האשה, ורשאי לטעון שלאחר שהם כבר אינם גרים יחד ונתפרדה החבילה, הרי שעברה התקופה המחוייבת בשיתוף בנכסים.
מהיכ"ת להעדיף בזה כח האשה המורדת בטענת מאיס עלי, מכח הבעל המורד בטענת מאיסה עלי. אמנם דינא דמתיבתא היא תקנה עבור האשה, ולא נצרך עבור הבעל, עכ"פ תקנה זו נוגעת לעצם זכות האשה על נכסי מלוג. אילו מכח הלכה נוספת המיוסדת על הלכות שותפין היתה סברא למנוע פירוק השיתוף בטרם גירושין, הרי שבנקודה זו הבעל והאשה היו שוים.
על כן אף אליבא דשיטת הר"י מגאש, יש מקום להניח כי השותפות במדור, מלכתחילה נוצרה לצורך התקופה בה חייהם מנהלים כראוי ובני הזוג גרים יחד. אבל לאחר שחל שינוי מהותי ונתפרדה החבילה ואינם גרים יחד, הבעל טוען שלא ישוב יותר לביתו, ואמנם אין צפוי שישוב לביתו, וכאמור בית הדין אינו מוציא פס"ד המחייבו הלכה למעשה, לשוב לביתו. יש לומר שבנסיבות אלו אף לפי הר"י מגאש עלינו להתחשב במציאות המעשית וניתן לפרק את השיתוף. אמנם קיימת בכך פגיעה בשיתוף, אך בלא פגיעה בזכויות המוקנות לאשה מעצם הנישואין, המבטיחות את זכותה למזונות ומדור בהתאם לעקרונות המבוארים לעיל.
ועוד שהרי במקרה בו בני הזוג התגרשו לכו"ע אנו פוסקים לחלק את הרכוש המשותף, ואף אליבא שיטת הר"י מגאש. וכתב בספר ערך שי חלק אה"ע סי' קיט סי"א – "אמנם בטענת גוד או אגוד ודאי דיכולה לבוא עליו, כיון דאינם יכולים לדור ביחד, אפילו לפוסקים דסבירא להו בשותפים שקנו אינם יכולים לומר גוד או אגוד, הכא שאני דנולד דבר חדש דאינם יכולים לדור יחד", עכ"ל. ופשיטא שלעניין דינו של הר"י מגאש שיסודו בהלכה בדיני ממונות שיסודו בהלכות שותפים, אין קפידא על גירושין דוקא. אלא כל אימת שנולד דבר חדש, שלפי ראות עיני בית הדין אינו זמני אלא נראה כמציאות חדשה שאינה עומדת להשתנות, נמי דינא הכי, ומהיכי תיתי לחלק בין גירושין ממש לפירוד ממושך שאין צפוי לשינוי. עכ"פ בשני המקרים נולד דבר חדש ומשמעותי, שלא היה צפוי בעת יצירת השותפות.
ונוסיף ונצטט מספר מנחת פיתים סי' קעא ס"א במש"כ ביחס לטענת קים לי כהר"י מגאש, וז"ל – "כיון דבלא"ה סתם בשו"ע דלא כמהר"י הלוי, מסתיין דיכול לומר קים לי בשותפים, ולא ביורש מן השותף, דאפשר דבזה גם הר"י הלוי מודה דאמרינן גוד או איגוד".
ובאותו סגנון נאמר אנן, כיון דבלא"ה סתם השו"ע דלא כהר"י מגאש, מסתיין דיכול לומר קים לי כשיטת הר"י מגאש במקרה ברור שאליבא דהר"י מגאש אין מקום לטענת גוד או איגוד, אך בנידון זה שמצאנו צדדים רבים לומר שאף הר"י מגאש מודה ושאין הכרח שהר"י מגאש יסבור לשלול טענת פירוק השיתוף בנסיבות אלו, ושכן עולה אליבא דשיטת החזו"א, ועל כן טענת קים לי כשיטה זו, אינה מתקבלת.
מלבד זאת יש מקום לחלוק על עיקר הדין שהבאנו לעיל מכמה פוסקים הסוברים שיש מקום לטענת קים לי כהר"י מגאש. הערוך השלחן סי' קעא סעיף יד הביא דעת הר"י מגאש וסיעתו, וכתב על זה – "ומ"מ לא קיי"ל כן, ורבותינו בעלי השו"ע לא הביאו דעה זו כלל".
והיינו שאין מקום לטענת קים לי כשיטה שהובאה בטור, אך השו"ע הכריע דלא כוותיה ולא הביאה כלל.
נוסיף ונציין לדברי החתם סופר בתשובה חלק חו"מ סי' יב שכתב בלשון זו – "אבל בשותפות דקיי"ל כשיטת רוב. וכמעט כל הפוסקים, דגם בהו אמרינן גוד או איגוד, וחלוקה. משום דאמרינן אמינא, יכילנא לסבול, ועכשיו איננו יכול לסבול. נמצא, מעיקרא נשתתפו על דעת שלא לחלוק. ואם אירע אח"כ דבר שא"א שיסבלו זה את זה, לא יפסיד חלקו של זה הפסד חומש. מפני, שזה אינו יכול לסבול. נמצא, הוה כדבר שאין בו דין חלוקה. ומ"מ, נ"ל כל זה כשאחד רוצה לחלוק, או לעשות גוד, ולהכריח חבירו. אז, צריכים לטענה שלא יכול לסבול".
מבואר דהחתם סופר פשיטא ליה דלהלכה נקטינן שאם התחדשה מציאות שאינם יכולים להמשיך יחד בשותפות, הרי שמצד דיני השותפות ניתן לכפות חלוקה בדרך של גוד או איגוד, ובטענה שעד עכשיו יכלתי לסבול וכעת איני יכול יותר להמשיך בשותפות, ומבואר דסבירא ליה שאין מקום לטענת קים לי כשיטת הר"י מגאש.
מסקנת הדברים – מאחר ומצינו פלוגתת הפוסקים אם יש מקום לטענת קים לי כהר"י מגאש, ובנידון דנן, אף אליבא דהר"י מגאש מסתבר בפשיטות שאין מניעה מפירוק השיתוף, ועכ"פ אין הכרח שיש מקום לכך אליבא דשיטה זו, ועל כן יש לשלול טענת קים לי כהר"י מגאש.
על כן העולה מכל האמור לעיל – מסגרת הדיון בשאלת המדור הספציפי היא שאלת חיוב הבעל במזונות אשתו והגדרת חיובו. עצם היותם שותפים אינו מונע את פירוק השיתוף במדור.
במקרה הנוכחי הבעל מנוע מלהוציא את אשתו מהדירה מיישוב אלמוני ודירה זו תחשב עבורה "מדור ספציפי", כל עוד הפתרון החילופי המוצע הוא העברתה לדירה ביישוב פלמוני.
הרב אוריאל לביא
אב"ד
תביעת מדור לעומת פירוק שותפות
א. העובדות
בני הזוג נשואים שלושים וחמש שנה, ונולדו להם שני בנים בגילאי 26-33. שני בני הזוג מבוססים, יש להם בית פרטי משותף ביישוב אלמוני, בו מתגוררת האשה, ודירה משותפת ביישוב פלמוני, לפי שעה מתגורר בה הבן הבכור ומשפחתו.
כמו כן יש לאשה עוד שלוש דירות פרטיות וחנות, הרשומות על שמה, אותם קבלה בירושה מהוריה. נכסים אלו מושכרים לאחרים. הבעל עובד בכיר בחברת הזיקוק, ובנוסף לכך יש לו חברת תעופה פרטית.
בביה"ד הבעל הודה, על קשר שיש לו עם אשה אחרת. בעקבות קשר זה, האשה פתחה תיק בביה"ד בתביעה לשלום בית ולמזונות. הבעל מצידו פתח תיק בבית המשפט, בדרישה לפירוק השיתוף. הדיון הנוכחי מתייחס לתביעת האשה למדור ספציפי בביתה ביישוב אלמוני. בדיון הנוכחי בא כוחה מבקש מבית הדין לקבוע, שהבית ביישוב אלמוני, ימשיך וישמש למדורה של התובעת, וליתן צו האוסר את השכרת הדירה, או פירוק השיתוף. בתביעתו מציין בא כוחה, שבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, ממתין להחלטת בית הדין בנושא המדור הספציפי ושלום בית.
ב. הוצאת אשה מעירה לעיר אחרת
אילו בני הזוג היו חיים בשלום, והבעל היה תובע לעבור לדירה דומה עם אשתו לישוב דומה, היה מקום לדון לכאורה בתביעת הבעל, שהרי שנינו במשנה (כתובות דף קי,ב):
"אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר, מוציאין מנוה רעה לנוה יפה, אבל לא מנוה יפה לנוה רעה".
לפי זה לכאורה, אילו היה הבעל חי בשלום עם אשתו, ומבקש לעבור לישוב דומה, ולבית דומה ברמתו, יש לבעל זכות לכפות את אשתו ולעבור למקום אחר, גם אם מעבר זה היה גורם למכירת הבית, בתנאי שהבעל ירכוש להם בית חילופי ברמה דומה.
אלא ששאלה זו שנויה במחלוקת בין המחבר (אה"ע סי' עה, א) על פי הרי"ף, ובין הרמ"א שם שפסק כדעת ר"ת:
לדעת הרי"ף והרמב"ם, ידו של הבעל על העליונה, ויכול לכוף אותה לעבור מעיר לעיר. לעומת זאת לדעת ר"ת, אם נשאה בארץ אחרת, האשה יכולה לכוף אותו לחזור לארצה, ואם שניהם מאותה ארץ, אין אחד מהם יכול לכוף זה את זה, לצאת מעיר אחת לעיר אחרת, כי שניהם שווים.
הב"ש (שם סק"ז) כתב, שאין אחד הצדדים יכול לכוף את הצד השני לעבור למקום אחר, כי כל אחד מהצדדים יכול לומר קים לי כדעת הפוסקים שאין לכוף אותו לעבור למקום אחר.
אבל הבית יעקב מפרש את ר"ת באופן אחר:
"נראה דהיינו דוקא למקומה מקום דירתה שהי' שם מקום קביעת דירתה אזי (יכולה להוציאו) מעיר לעירה. אבל מעיר לעיר שאין עירה אינה יכולה לכוף (אותו). דהא עיקר הטעם שכתב הר"ת הובא ברא"ש הוא, משום שאינה יכולה לחקור אחר קרובים, כי כל כבודה בת מלך פנימה. וזה אין שייך רק כשכופה (אותו) לעירה. אבל מעיר לעיר אחרת, ודאי שאינה יכולה לכוף (אותו). ונראה נמי דר"ת מודה למהר"מ בזה, שהאיש יכול לכוף אותה מעיר לעיר ומכרך לכרך, כיון ששניהם אינם עירה, כיון שאין לה שום אמתלא ששני המקומות שוין, הוא כופה אותה, וכמבואר בסי' ע' סעיף י"ב, דדוקא כשנותנת אמתלא שמוציאין עליה שם רע, אבל בלא"ה כופה אותה, שהדירה שלו הוא, ואפשר דמעיר לעיר גרע וצ"ע".
נמצא שלפי הבית יעקב, גם ר"ת מודה, שהבעל יכול לכוף את אשתו ללכת לעיר אחרת. אלא שגם לפי הבית יעקב, הנימוק שהבעל יכול לכוף את אשתו הוא, משום "שהדירה שלו הוא". לפי זה רק אם הדירה נמצאת בבעלות הבעל, יש לו זכות להוציא את אשתו מעיר לעיר. לפיכך במקרה שלפנינו שהדירה בבעלות משותפת, אין לבעל סמכות להוציא את אשתו לעיר אחרת.
אלא שאם בני הזוג היו חיים בשלום, והבעל דורש את העברת הדירה למקום אחר, ששם מקום עבודתו, בגלל טורח הנסיעה מביתו למקום העבודה, היה מקום לדון בבקשתו. כי הרמ"א (אהע"ז עה, א) פסק:
"יש אומרים, אם לא יוכל להחיות עצמו ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שרצה (תרומת הדשן סי' תיו) ויש חולקין (בית יוסף, וכן משמע בריב"ש סימן פא)".
נמצא שבנושא העברת הדירה למקום אחר לצורך פרנסה, נחלקו תה"ד והריב"ש.
המהרשד"ם (אהע"ז סי' קנה) מפרש, שפסיקת הריב"ש שאין הבעל יכול לכוף את אשתו לצאת לעיר אחרת לצורכי פרנסה, נאמרה במקרה שיש ספק אם בעיר אחרת ימצא את פרנסתו. "אבל אם הדבר נראה לעין שיצאתי מעיר זו, למקום זה האחרון טוב מן הראשון… פשיטא ופשיטא שאפילו הריב"ש יודה בזה".
כך גם פסק בלחם רב סי' (ה וכן פסקו בפד"ר (ה', עמ' 55-57).
לפי זה אילו היה הבעל דר בשלום עם אשתו, היה מקום לדון לכאורה להוציאה לעיר אחרת. אמנם הדירה היא בבעלות משותפת, אבל מן הסתם אדעתא דהכי השתתפו, שהבעל יוכל להוציאה לעיר אחרת, אם לא ימצא את פרנסתו בעיר זו, שהרי כך הדין בכל בני זוג, אם הבעל אינו מוצא את פרנסתו בעיר זו, אלא בעיר המרוחקת מעיר זו.
אלא שבמקרה שלפנינו, הבעל רכש את הדירה עם אשתו, ונסע מידי יום ביומו לעבודתו בעיר אחרת, נסיעה של פחות משעה, ובשעה שחיו בשלום, לא העלה את הדרישה לעבור לעיר אחרת. רק עכשיו אחרי שהכיר אשה אחרת, העלה דרישה זו. לכן, אין מקום לדרישתו לעבור למקום אחר, כיון שהבעל מתחילה, התרצה לנסוע לעבודה נסיעה של פחות משעה, ואין מקום עכשיו לדרוש מאשתו לשנות את מקום מגוריהם.
ועוד: כיון שהבעל נטש ובגד באשתו, ואינו מתכונן לגור עמה בעיר אחרת, לכן לכל הדעות, אין לו זכות לתבוע ממנה לעבור למקום אחר, אם הוא אינו מתכונן לגור יחד עם אשתו בשלום, בדירה במקום החדש.
השאלה העומדת בפנינו לבירור היא, האם הבעל שנטש את אשתו וגר במקום אחר, יכול לתבוע לפרק את השותפות בבית המשותף ביישוב אלמוני, ולדרוש מהאשה לעזוב את הבית המשותף, ובמחצית מכספי הדירה, תרכוש דירה חילופית ביישוב אלמוני.
ג. זכות האשה למדור
שאלת המדור הספציפי, נידונה בכמה פסקי דין רבניים, ומהם עולה, שיש לאשה זכות להשאר במדור בו היא גרה. פסקי הדין הנ"ל מבוססים על שלושה נימוקים מרכזיים:
הנימוק הראשון מבוסס על זכות האשה למדור: בדרך כלל סילוקה של האשה מהבית המשותף, והמעבר לדירה אחרת מהווה מעבר מנוה יפה לנוה רע, בפרט אם עד כה היתה גרה בבית שהוא שייך לבעלה, או בבית משותף לה ולבעלה, ועכשיו תצטרך לעבור לדירה שכורה.
להלן פסק דין של ביה"ד הרבני הגדול בתיק אקנין:
"לא יהא בזה דין חלוקה… במחצית הסכום שתקבל, לא תוכל לקנות דירה ברמת הדירה שהיא גרה בה עתה, ואשר בעיניה זו דירה "נאה נאה". ואפילו אם אפשר לקנות דירה כזו במקום כזה, אף על פי כן יכולה לטעון: לא נוח לי בדירה זו שהתרגלתי למעלותיה ולחסרונותיה. היא לוחמת על זכותה "לשב ואל תעשה" לא להוציאה ממקום שהיתה גרה ומחזקת מקום מגוריה. אין היא חייבת לבטוח בבעל אשר לדבריה "בגד בה"… לדור בדירה שכורה. אין לכן נוה רע מזה לעומת דירה קנויה, וכך שאין חייה תלויים לה מנגד כמו פת פלטר, וכל שכן בדירה שהיא תלויה בחסדי הבעל והמשכיר.. ולפיכך מה שהאשה טוענת, אני רוצה לגור במקום הזה שהוא משועבד לי, היא זכאית בהחלט… האשה יכולה לטעון ולחזור ולטעון אפוכי מטרתא למה לי למה יוציאו אותי מהדירה הנוכחית ואשר חציה שלו, ומשועבדת, ויקנה אחרת, שלדעתה לא נאה הימנה, ותהא נאלצת לחסדיו, ולטלטול אתתא ממקום למקום עם הרהיטים, שכידוע לא כולם מתאימים להעברה ממקום למקום".
גם ידידנו כבוד אב"ד הרה"ג אוריאל לביא שליט"א הביא את דברי שמן המשחה (סי' פב, הובא בקצרה באוצר הפוסקים סי' עג, ס"ק ח). לדעת בעל שמן המשחה, אם ימכור הבעל את המדור, וישכור לה מדור אחר, המכר חל רק בדיעבד, אבל לא לכתחילה. להלן דברי בעל שמן המשחה:
"ומ"מ נראה דלכתחילה לא אריך למעבד הכי למכור מדור שלה, ולשכור במקום אחר, דלא מצינו לרשב"א לכתחילה, אלא בדיעבד, דאם מכר הבעל מדורה, מה שעשה עשוי, ולא לכתחילה. ועוד: דהרי כתב הרמב"ם (פי"ג אישות ה"ה) וכן המדור לפי עשרו וכבודו, וכבודו הוא שלא לדור בשכירות, ואינה רוצה שיהא רשות אחרים עליה. העולה מזה, דיכולה לעכב שלא ימכרו את הבית דירה".
ד.פירוק השיתוף הורס את שלום בית
בפסקי דין רבניים נוספים נכתב, שפירוק השיתוף גורם להריסת אחד הנדבכים החשובים בשלום בית, וגורם לנתק מוחלט בין הצדדים: בפסק בית הדין הגדול (נח, 490, סטיביסקי נגד סטיביסקי, השתתפו הדיינים: הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג עזרא בר שלום הרה"ג אברהם שרמן) נכתב:
"בפסקי דין רבים של ביה"ד הגדול ובתי דין האזוריים אנו מוצאים את הקביעה וההשקפה, שמדורם המשותף של בני הזוג והדירה המשותפת שרכשו לקראת הנשואין, או בתקופת הנישואין, מהוה את הבסיס למסגרת הנשואין וחייהם המשותפים בשלום בית. אין במדור משותף זה רק מלוי צורך של בית וקורת גג לכל אחד מבני הזוג אחד ליד השני שעל כן פרוק השותפות וערעור זכות המדור של אחד מבני הזוג מערער את שלמות ואחדות בני הזוג כמשפחה אחת. על כן כאשר בית הדין דן בבקשת שלום בית של אחד הצדדים נכרכת לבקשת זו בקשה להגן על מצב שלום הבית זה מפני הדברים שעלולים לערער ולפגוע בו, וכאשר ביה"ד פוסק ומקבל את תביעת שלום הבית, הבקשה למדור ספציפי נועדה להגן ולשמור שמצב זה שלא יפגע ע"י פרוק השתוף שבדירה ע"י מכירתה".
כך גם נראה מפס"ד אחר בביה"ד הגדול (תיק 10592/מו, אסוס נגד אסוס, הרה"ג שלמה דיכובסקי, הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג אברהם שרמן):
"לא יתכן שניתן לתובע לרוקן מתוכנו את פס"ד המחיבו בשלום בית, באמצעות פניה לביהמ"ש לפירוק שיתוף. לבית הדין הסמכות הייחודית לפסוק לשלום בית, ופסיקה זו אינה רק תאורטית . יש לה משמעויות מעשיות – בראש וראשונה קיום שלום בית. אם תנתן לנתבע, שהפסיד במשפט בבית דיננו, אפשרות "לטרפד" את פסק הדין וללעוג להחלטתנו המחייבת בשלום בית, אזי עדיף לנו שלא לתת פסקי דין לשלום בית… משמעות פסק דיננו לשלום בית, היא קיומו של שלום בית בין הצדדים בדירת מגוריהם הנוכחית".
קשה לבסס נימוק זה על פי עיקר הדין, אבל אפשר לבאר נימוק זה, מכח תקנה מיוחדת, שבית הדין רואה לנכון, לתקן תקנה לצורך שלום בית. מצינו בש"ות רבנו יהודה בן הרא"ש (זכרון יהודה סי' סט) שבית הדין מוסמך לתקן תקנות, לצורך חיזוק הדין:
"תחילת דברי אני אומר, כי צריך הרבה כל בית דין רודפי צדק, להשתדל שיתקיימו הסייגים שתקנו חז"ל, להוסיף עליהם בכל יום ויום, לפי צורך השעה. כי הם גדרים לעיקר התורה, כמו שתקנו שניות משמרת עריות, וידיים משמרת לטהרת תרומה, ועירובין לשבות דדבריהם לשמירת שבת, והחמירו בהם מאוד. כדאמרינן בסנהדרין בפרק בן סורר (עה, א) מעשה באחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא… ימות ואל תספר עמו אחרי הגדר, וכן מעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו… ודבר ידוע הוא, שכל המקרים המתחדשים בזמנים, הם בלא מספר, אי אפשר לחקותם על ספר ולפרש כל דיניהם, ועל כן כתבו לנו רז"ל כלל אחד שכולל ענינים רבים, ונתנו כח לבית דין לגדור גדר בכל זה לצורך השעה".
לפיכך אם בית דין רואה צורך לחזק את שלום הבית, ולמנוע פירוק הבית, כתוצאה מבגידת הבעל, או כדי שלא יהא הבעל בבחינת חוטא נשכר, רשאי בית הדין לתקן תקנה למנוע פירוק השותפות, ולמנוע פריצת פרצות בישראל.
יש לציין שגם בית הדין שלנו בטבריה, בפס"ד עוקבי רחל נגד עוקבי יואב (תיק מספר 072136955-13-1) דן במקרה דומה, על בעל שנטש את אשתו לטובת אשה אחרת, ותבע פירוק שותפות. ביה"ד בפסק דינו כתב:
"אין ספק כי הקשר של הבעל עם אשה אחרת, הוא הגורם להפרת שלום בית, בית הדין לא שמע כל עילה רצינית לגירושין, ונוכחנו לדעת כי האשה מעוניינת בשלום בית… אך במידה והבית ימכר, האשה עם ילדיה יאלצו לעבור ולהתגורר במקום אחר, ובכך יסתם הגולל על מסגרת הנישואין של בני הזוג.
באותו פסק דין נקבע: "במידה ובית הדין יגיע למסקנה, כי אפסה התקוה לשלום בית, הנושא ישקל פעם נוספת".
גם בנידון שלפנינו, אין לסייע בידי הבעל להרוס את שלום הבית. אמנם הבעל נחרץ בדעתו, לפתוח פרק חדש בחייו עם אשה אחרת, אבל האשה זכאית שלא להתייאש מהתקוה לשלום בית, ולהאמין בתום לבה, שאולי בעלה יתעשת וישוב לאשת נעוריו אשר בגד בה.
ה. פירוק השותפות נעשה במועד הגירושין בלבד
בסוגיה במסכת בבא מציעא (קה, א) נאמר:
"אמר רבא הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח, ואמר ליה חד לחבריה, תא לפלוג, אי אמר ליה אידך נרוח טפי, דינא הוא דמעכב".
רש"י (שם ד"ה "בי תרי") כתב, שהשותפות נקבעה מראש עד זמן מסוים. לכן כל עוד לא הגיע מועד פירוק השותפות, אין שותף אחד יכול לכוף את חברו לפרק את השותפות.
הרי"ף (שם דף סג, א) פסק כדעת רבא, והביא ראיה גם ממסכת גיטין (לא,ב) שם נאמר:
"בשלושה פרקים מוכרין את היין, בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג. ושמן מעצרת ואילך, למאי הלכתא ? אמר רבא ואיתמא רב פפא, לשותפי. כך גם פסק בנימוקי יוסף (שם ד"ה עיסקא להדדי) וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קעו, י"ז):
"היה זמן ידוע למכירת הסמוכה, יש לכל אחד לעכב שלא יחלקו עד שתימכר בזמן הידוע למכירתה".
לפי זה שותפים שלא קבעו זמן מסוים לפירוק השותפות, עליהם להמתין, עד המועד הקבוע למכירת הסחורה, ועד אותו מועד, אין אחד הצדדים רשאי לכפות את חברו, לפרק השותפות בטרם זמנה.
גם בני זוג שנעשו שותפים ברכוש, כוונתם היתה לשותפות מלאה לכל תקופת הנישואין, ולא עלה על דעתם בשעת הנישואין, לפרק את השותפות לפני הגירושין, אלא רק בשעה שיסכימו ביניהם להתגרש, או עד שבית הדין יפסוק שעליהם להתגרש.
הרה"ג אברהם שרמן שליט"א בשורת הדין חה' עמ' קעב, מבסס את מניעת פירוק השותפות, מכח טענת קים לי כשיטת ר"י הלוי מגש, הובאו דבריו ברא"ש ב"ב פ"א סי' נא: ר"י מגש פסק, שאין אחד השותפים יכול לומר גוד או אגוד, אלא רק בשותפות שנוצרה מכח ירושה או מתנה, אבל אם השותפים קנו ביחד את הבית, אין אחד מהם יכול לומר גוד או אגוד. מכאן למד הרה"ג אברהם שרמן שליט"א, שגם בני זוג שקנו רכוש משותף ביחד, אינם יכולים לפרק את השותפות ביניהם.
אמנם הרמב"ם (שכנים פ"א ה"ג) אינו מחלק בין קניה לירושה, וכן נפסק בשו"ע חו"מ קעא, ו, אבל הש"ך (סי' קעא, סק"א) הביא את דעת הר"י מגש, והראב"ד, והרא"ה, ומדבריו נראה שיכול לומר קים לי כדעות אלו.
ידידנו הרה"ג אוריאל לביא שליט"א – אב"ד טבריה, העיר על דברי הרה"ג אברהם שרמן שליט"א: הרא"ש (ב"ב פ"א, סי' נא) כתב על דברי ר"י מגש:
"נראין דבריו, אם לא היה להם בית דירה, או אם היה להם בית דירה ולקחו להשכיר לאחר, אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם, או הוצרך למכרו מחמת דחקו, יכול לומר לחברו גוד או אגוד, כיון שצריך לו לדור בו, ואינו רוצה לדור עם אחר".
החזון איש כתב, שהרא"ש אינו חולק על ר"י מגש, אלא מבאר את שיטתו. עולה מדברי החזון איש, שגם לפי שיטת ר"י מגש, אם היה להם לפני כן בית דירה , ונפל או נשרף ונאלצו לפי שעה, לקנות בית בשותפות, יש לכל אחד מהם זכות לומר גוד או אגוד.
לכן כתב החזון איש שגם לפי ר"י מגש, אם שותפים ראו קלקול בעסק שאין ראוי להמשיכו, ואחד תובע לחלוק או למכור את העסק, שומעים לו. לפי זה לכאורה הוא הדין כששני בני הזוג, אינם חיים בשלום, יש מקום לפרק את השותפות !
אבל יש מקום לחלק, בין שותפים בעסק ממוני, ובין בני זוג: כשנעשית עיסקה בין שותפים בעסק ממוני, קיימת אומדנא, שרצונם לפרק את השותפות, אם העסק אינו רווחי, דלאו אדעתא דהכי השתתפו מתחילה. מה שאין כן בשותפות בין בעל ואשתו, מלכתחילה לא היתה כוונת האשה, להשתתף ולהשקיע סכומים גדולים בדירתם המשותפת, על מנת שהשותפות תפורק לאלתר, בשעה שהבעל ימצא אשה אחרת נאה ממנה. אמנם יתכן, שהבעל אדעתא דהכי השתתף, על מנת שיפרק את השותפות, בכל עת שירצה לנטוש את אשתו. אבל בכל עיסקה ממונית בין שנים, צריך שתהיה אומדנא דו-צדדית לשני הצדדים, ששני הצדדים מתכוונים מראש לדבר אחד, ולא די באומדנא חד-צדדית של הבעל בלבד, בעוד שאומדנת דעת האשה, היא הפוכה מאומדנת דעת הבעל.
הוי אומר: מועד פירוק השותפות של הנכסים המשותפים של בעל ואשתו, נקבע מלכתחילה רק בזמן הגירושין, או בזמן שבית הדין יחייב את אחד הצדדים בגירושין.
החזון איש (ב"ב סי' ט' סק"ד): הסתפק בשאלה הבאה:
"שנים שעשו שותפות בסחורה או לעיסקא… היה העסק מרויח, אלא נעשה קטטה ושנאה ביניהם, ומפני זה לא מתדרי אהדדי, ובשביל זה אחד תובע גוד או איגוד, או לחלוק, צריך הכרעה, אם זה הוי כנפל ביתו שכתב הטור סל"ג בשם הרא"ש, דאף לדעת הר"י (הכוונה לשיטת ר"י מגש הובא ברא"ש ב"ב י' נא, בשותפות אין טענת גוד או איגוד, מ"מ באירע דבר מחודש, מצי טעין גוד אם איגוד, דעל מנת כן לא נשתעבד, או שנאה, לאו טענה היא".
כיון שהחזון איש מסתפק, אם שנאה מהווה עילה לביטול השותפות, לפי זה יש להסתפק לכאורה גם אם אחד מבני הזוג מואס בצד השני, האם יש מקום לביטול השותפות !
אבל כאמור לעיל, יש לחלק בין שותפות ממונית, ובין שותפות בין בני זוג:
שותפות ממונית נועדה לצורך רווח ממוני, וכיון ששנאה מקשה על הצדדים לעבוד ביחד, ולפעול למען רווחיות העסק, לכן אפשר שקיימת אומדנא, שבמקרה של סכסוך, לא התכוונו להמשיך ולפעול יחד, בגלל שהסכסוך גורם להפסדים כספיים, בעוד שהשותפות נועדה למטרת רווח ולא למטרת הפסד !
לעומת זאת, בני זוג משתתפים בנכסיהם, מתוך מטרה שהנכסים ישארו בבעלות משותפת כל תקופת הנישואין. גם אם יש סכסוכים בין בני זוג, אין הסכסוך מהווה עילה לפירוק השותפות, כל עוד בית הדין לא פסק שעליהם להתגרש. כך טבעם של חיי הנישואין, שיש בהם מעלות ומורדות. כבר היו דברים מעולם, שבני זוג שרבו ביניהם, וחזרו לשלום בית, גם אחרי שהבעל נטש את אשתו לטובת אשה אחרת.
הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א (תחומין כא, 284) הרחיב את האומדנא הקובעת את מועד פירוק השותפות בין בני הזוג, לא רק בשעה שבית דין פוסק שעל בני הזוג להתגרש, אלא "גם כאשר ביה"ד פוסק, שאין מקום, או אין סיכוי לשלום בית, יש לומר שלא דעת כן לא נשתתפו, וניתן יהיה לפרק את השיתוף ביניהם לאלתר".
יש להעיר על דבריו: לא די בכך, שבית הדין רואה שאין סיכוי אוביקטיבי לשלום בית, יש צורך לבדוק מה הם ציפיות האשה. כל עוד האשה מאמינה בתום לב, ואינה מתייאשת משלום בית, גם אם תקוותה חסרת סיכוי אוביקטיבי, אין בידי בית דין אפשרות לחייב אותה בגט, וממילא גם לא הגיע מועד פירוק השותפות כמבואר לעיל. אומדנא לפירוק השותפות קיימת, רק אם בית הדין נוכח לדעת, שתביעתה של האשה לשלום בית אינה כנה, אלא נועדה למטרת נקמנות, או לחיזוק תביעותיה הכספיות מבעלה. במקרה זה, בית הדין יכול לפסוק חיוב גירושין, על פי שיטת רבנו ירוחם (נתיב כב, ה"ח) שפסק, שאם שני הצדדים אינם מעוניינים בשלום בית, וצד אחד מעכב את הגירושין, ביה"ד יכול לחייב בגירושין את הצד המעכב.
אבל כל עוד בית הדין אינו משוכנע, שתביעת האשה לשלום בית אינה כנה, אין לפנינו אומדנא, שרצונה של האשה מלכתחילה היה לפרק את השותפות, בשעה שהבעל יתבע גירושין, ויפתח דף חדש בחייו עם אשה אחרת. כל עוד קיימת אפשרות להניח, שהאשה מבחינתה מאמינה בתום לב, שאולי הבעל בשלב מסוים יתעשת מדרכו הנלוזה, וישוב לביתה, ולו רק בגלל סכסוך עם האשה החדשה (כפי שמצוי לא פעם) הרי קיימת אומדנא, שהאשה לא הסכימה מראש בשעת הנישואין, לפרק את השותפות, כל עוד היא דורשת שלום בית בתום לב (ראה עוד הערות נוספות של הרה"ג אברהם שיינפלד שליט"א תחומין כא עמ' 285,286 ובתחומין כב, עמ' 153,154 , על דברים של הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א).
במקרה שלפנינו, אין בידנו לקבוע בוודאות, שהאשה אינה רוצה, או אינה מאמינה בשלום בית, וכל מטרת עיכוב הגירושין נעשית רק מתוך נקמנות, וכדי להשיג רווחים כספים מבעלה. לכן אי אפשר לחייבה בגירושין, וממילא לא קיימת אומדנא, שכבר הגיע מועד פירוק השותפות בין בני הזוג. כי כבר התבאר לעיל שהאומדנא של פירוק השותפות תלויה במועד שבו יפסוק בית הדין על חיוב גירושין. פשוט הדבר, שהאשה בשעת הנישואין, לאו אדעתא דהכי השתתפה – לפרק את השותפות בשעה שבעלה יעזוב אותה, וילך לרעות בשדות זרים.
במידה שיתברר, שאכן האשה התייאשה ואינה מצפה לשובו של בעלה אליה, ותביעתה נעשית מתוך נקמנות וסחטנות גרידא, ישקול ביה"ד מחדש את עמדתו.
ו.האם יש לפרק את הרכוש כשהבעל טוען מאיס עלי ?
יש לברר, האם יש מקום להשוות בעל שטוען מאיס עלי, ובין אשה הטוענת מאיס עלי, ומכח השוואה זו, לפרק את השותפות עוד לפני הגירושין ?
בדין מאיס עלי, פסק הרמ"א (אהע"ז עז, ג):
"אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים, ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל שהכניסה לו בנדונייתא, דהיינו צאן ברזל, אם הם בעין וראויים למלאכתם הראשונה, נוטלת הכל כמו שהוא. ואם אינם ראויים למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל. ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכוחה נוטלת, אבל אם כלו לגמרי, אין הבעל צריך לשלם".
בחוט המשולש (סי', ב) כתב, שלמעשה יש לנהוג, שהאומרת מאיס עלי, אפילו ללא אמתלא מבוררת, זכאית לקבל את נדונייתא אפילו קודם הגירושין.
לכאורה כך הוא הדין בבעל שאומר "מאיסה עלי", שהאשה מחזירה לו את החלק ששיך לו בשותפות !
אלא שאין להשוות דין טענת מאיס עלי של האיש, לטענת מאיס עלי של האשה: אשה הטוענת מאיס עלי, לפי דינא דגמרא לפי ר"ת, יש להשהותה י"ב חודש, ואינה מקבלת את נכסיה, אלא אם כן תפסה. אבל לפי דינא דמתיבתא אשה האומרת מאיס עלי, בעלה יכול לתת לה גט לאלתר אם ירצה, כמבואר ברי"ף כתובות (דף כז, א, בדפי הרי"ף).
הרא"ש (שם פ"ה, סי' לה) מנמק את דינא דמתיבתא:
"ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל, וכי משהו להם תריסר ירחי שתא, תולות עצמן בעובדי כוכבים, ויוצאות לתרבות רעה, בטלו שהייה, ונתנו רשות לבעלה לגרשה מיד בלא שהייה, אבל לא שיכופוהו לגרשה".
הרא"ש בסיום דבריו כתב:
"וכן היה דן רבנו מאיר ז"ל בדינא דמתיבתא, אבל היה מצוה להחרים, שאם אדם השיאה עצה כדי להוציא נדונייתא מבעלה, וכשהיה נראה לו ערמה בדבר, לא היה מצוה להחזיר לה אפילו נדונייתה. הלכן לא היה דן דין מאיס עלי, אם לא שתתן אמתלא לדבריה, למה אינו מקובל עליה, או שהיה מכלה כל הממון".
עולה מדברי הרא"ש, שתקנת דינא דמתיבתא, נועדה למנוע יציאת הנשים לתרבות רעה, שיתלו עצמם בעכו"ם, ויאלצו את הבעל לגרשם ולתת להם נדונייה ונכסי מלוג. לכן תקנו חכמים, שגם אשה האומרת מאיס עלי, שהיא נוטלת נדוניא ונכסי מלוג, אם הם בעין.
לעומת זאת לא היה צורך לתקן דינא דמתיבתא בבעל, שהרי הוא יכול לגרשה בעל כרחה, אם ירצה, ואין צורך לסייע לו בתקנה נוספת.
גם אחרי תקנת ר"ג מאור הגולה, לא מצינו שחכמים השוו אשה לאיש בדינא דמתיבתא.
אמנם הרא"ש בתשובתיו כלל מב, כתב שרבנו גרשום, השווה אשה לאיש בענין גירושין. אבל ההשוואה היתה רק לעצם הכפיה: בכל מקום שכופים את הבעל לגרש, גם הבעל יכול לגרש את האשה בעל כרחו. השוואה זו לא נאמרה לגבי דינא דמתיבתא, ויש מקום לחלק בין דינא דמתיבתא בין איש לאשה: דינא דמתיבתא נועד למנוע מאשה לצאת לתרבות רעה, כי קיים חשש, שאשה תתלה עצמה בעכו"ם ותאסר על בעלה, וממילא יצטרך בעלה לגרשה, כי האשה עלולה ליצור בכוונה זדונית מציאות בלתי הפיכה – לחייב את הבעל בגירושין. לעומת זאת, אין לחשש שהבעל יצור מציאות לא רצויה, כי גם אם יתלה עצמו באשה אחרת, אינו אוסר עצמו על אשתו, ואם אשתו תמאן להתגרש, ותמתין עד שהבעל יטוש את דרכו הרעה, לא יוכל הבעל ליצור מצב בלתי הפיך, הגורם בהכרח לידי גירושין. לכן אין צורך לתקן דינא דמתיבתא לבעל, בוודאי לא התכוונו חכמים, להעניק פרס לבעל שבוגד באשתו, ולא תקנו לו תקנת דינא דמתיבתא.
ז. האם פירוק השותפות חל בדיעבד
יש לברר, אם הבעל יפרק את השותפות באמצעות צו בית משפט, האם הפירוק הוא עובדה מוגמרת גם מבחינת ההלכה ?
לפי האמור לעיל, הפירוק אינו חל על פי הדין, כי הבעל אינו יכול למכור אפילו את המחצית השייכת לו, כי המחצית שלו משועבדת לאשה לצורך השותפות, עד פקיעת השותפות בזמן הגירושין.
כך גם עולה מפסק ההלכה בשולחן ערוך (חו"מ קעו, טו):
"השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מעכב על חברו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן, או עד שכלה ממון השותפות, ואין אחד מהם יכול ליטול מהקרן ולא מהשכר עד סוף הזמן".
הוסיף על כך הרמ"א:
"ואם שינה או פשע תוך הזמן, או עבר על תנאו, אפילו הכי אינן יכולין לחלוק, אלא משלם מה שהפסיד".
מבואר בדברי הרמ"א, שחלוקה חד צדדית, קודם הזמן הקבוע לפירוק, אינה תופסת בדיעבד, המשמעות המעשית מבחינת ההלכה היא, שהמוכר את הנכסים קודם הזמן, משלם את ההפסד שנגרם בגלל המכירה המוקדמת, ושני השותפים משועבדים זה לזה בכספי השותפים גם אחרי הפירוק שנעשה באופן חד צדדי, והם צריכים להמשיך לעסוק במשותף בכספי השותפות, כל עוד אין הסכמה הדדית לפירוק השותפות.
אמנם לדעת בעל שמן המשחה (סי' פב) שהובאו דבריו לעיל, לכתחילה הבעל אינו יכול למכור את מדור האשה, אבל בדיעבד המכר חל, ולדעת פוסקים אחרים שהובאו בשמן המשחה, יכול הבעל למכור את מדור האשה אפילו לכתחילה! אבל הדיון בשמן המשחה ובפוסקים שהובאו שם, הוא במדור הנמצא בבעלותו הגמורה של הבעל, לכן לדעת בעל שמן המשחה המכירה חלה בדיעבד, ולדעת פוסקים אחרים, המכירה חלה אפילו לכתחילה.
אבל בנידון שלפנינו הדירה בבעלות משותפת, וחלקו של הבעל משועבד לשותפות עם האשה עד זמן הגירושין. לכן לכל הדעות, בנידון שלפנינו המכירה לא חלה אפילו בדיעבד.
אמנם הלכה זו נאמרה בשותפים שהתנו ביניהם שיעמדו זמן קצוב. אבל כבר התבאר לעיל, שכוונתם הסתמית של בני הזוג היא, להשתתף בנכסים כל ימי חייהם, או עד שיתגרשו.
אם, למרות האמור, יפסוק בית המשפט לפרק את השותפות, הרי יש לעקל את הכספים לצורך רכישת דירה משותפת, כי כאמור לעיל שותפות שפורקה קודם זמנה ללא הסכמה הדדית, ישארו השותפים משועבדים זה לזה בכספים גם אחרי הפירוק החד צדדי..
גם בית המשפט העליון פסק, שבית הדין יכול להטיל עיקול על הכספים שקבל הבעל, במסגרת פירוק השותפות, כדי שבכספים אלו, הבעל ירכוש עבור האשה מדור ההולם את כבודה ואת רמת חייה, לה הורגלה במשך החיים המשותפים עם בעלה (ראה תיק "אקנין" וראה פס"ד ביה"ד הגדול תיק נח/490 וכן פד"ר טז, עמ' 304).
אי לכך בית הדין פוסק כדלהלן:
א. על פי עיקר הדין, לא ניתן לפרק כל שותפות ממונית, בטרם הגיע מועד פירוק השותפות המוסכם מראש בין השותפים. או שקיימת אומדנא שהצדדים מלכתחילה התכוונו לפרק את השותפות במועד מסויים.
ב. מועד פירוק השותפות של בני זוג, חל בשעה שבני זוג מסכימים להתגרש, או בשעה שבית דין פוסק חיוב גירושין.
ג. במקרה הנידון לפנינו, עוד לא הגיע מועד פירוק השיתוף, כי בית הדין לא חייב את האשה בגירושין. הדבר פשוט שבשעת יצירת השותפות בין בני הזוג, לא היתה כוונתם לקבוע, שמועד פירוק השותפות, יחול בשעה שהבעל יטוש את אשתו, וילך לרעות בשדות זרים. לכן על פי עיקר הדין, אין מקום לפירוק השותפות בין בני הזוג.
ד. בנוסף לזכותה של האשה למניעת פירוק שיתוף בטרם הגעת מועד פירוק השיתוף, יש לאשה זכות נוספת – זכות מדור. הבעל צריך לדאוג שהאשה תגור בדירה ההולמת את כבודה ואת צרכיה, ולא יוכל לשכן אותה בדירה שכורה, כי המגורים בדירה שכורה נחשבים כירידה ברמת החיים, בהשוואה לדירה בבעלות משותפת שהיתה לה עד כה (כמבואר בשמן המשחה סי' סד', ראה לעיל פרק ג).
ה. ההבדל בין זכות האשה בדירה מכח חובת מדור, ובין זכותה מכח השותפות, מתבטאת גם בסמכות החוקית של בית הדין לפסוק בנושא. כל עוד הדיון עוסק בפירוק שותפות, יש לבית המשפט סמכות חוקית לפסוק, כיון שבבית המשפט מתנהל כבר דיון בנושא פירוק השותפות, ובית הדין אינו יכול לפסוק בנושא הנמצא בסמכותו של בית המשפט. אבל בנושא המדור לא הוגשה תביעה לבית המשפט, אלא לבית הדין, לכן בית הדין יכול להטיל עיקול על הדירה לצורך חובת המדור.
ו. אם בית המשפט יפסוק, לפרק את השותפות בטרם זמנה, יש לעקל את הכספים של בני הזוג, כדי שירכשו ביחד בית משותף עם גינה, בהתאם לצרכי האשה, ולפי רמת החיים לה הורגלה יחד עם בעלה, לצורך קיום חובת המדור המוטלת על הבעל.
הרב יועזר אריאל
דיין
הצדדים נשואים שלושים וחמש שנה (מחדש חשון תש"ל – 21.10.69) ולהם שני ילדים בוגרים. מקום המגורים המשותף האחרון היה ביישוב אלמוני. מזה כשנה וחצי בני הזוג גרים בנפרד, וזאת לאחר שהבעל עזב את הבית ועבר לגור במקום אחר ובנוסף יצר קשר עם אשה אחרת.
בבית הדין התקיימו דיונים בתביעת האשה לשלום בית ולמזונות. ביום כ"ח תמוז תשס"ג ניתנה החלטה בתביעת שלום הבית, החלטה שאושרה בבית הדין הגדול ביום ט"ו תמוז תשס"ד. ביום י"ח אייר תשס"ד ניתן בבית הדין פס"ד בתביעת המזונות. בית הדין קבע את זכאותה העקרונית של האשה למזונות, וזאת לאחר שטענת הבעל המבקש לייחס לאשה עמדה השוללת שלום בית, לא התקבלה.
בהמשך לקביעה הנזכרת, בית הדין התבקש לדון בתביעה שהוגשה על ידי האשה ל"מדור ספציפי".
טענות הצדדים ביחס למצב העובדתי נשמעו בדיונים שהתקיימו, וביחס לשאלת הזכאות במדור הספציפי, שאלה שביסודה היא הלכתית ומשפטית, הוצע לצדדים להסתפק בהגשת סיכומים בכתב, ואכן כך נקבע בהסכמתם.
כעת בפני בית הדין סיכומים מפורטים מטעם שני הצדדים.
בסיכומי הבעל עלו טענות שלא הוזכרו בדיונים קודמים בעת שתביעות שלום הבית וחיוב המזונות נידונו.
נציין כי ביה"ד בקש סיכומים בשאלת המדור הספציפי והיקף הרכוש בלבד. נושאים אחרים שהוזכרו בסיכומים ומגמתם לטעון להעדר זכותה של האשה לתשלום מזונות, היו אמורים להשמע בדיונים הקודמים. אם הבעל סבור שבכחו להוכיח שאשתו נאסרה עליו יוכל לבקש לקיים דיון בנושא.
טענות המתייחסות לרצונה של האשה בשלום בית נדונו וניתן פסק דין
בעבר,ואין מקום להעלותם מחדש.
לצדדים בית הרשום על שם שניהם ונמצא ביישוב אלמוני. מלבד זאת לתובעת דירות נוספות השייכות לה בלבד ומושכרות על ידה, וכן קיימת דירה נוספת בבעלות משותפת הנמצאת ביישוב פלמוני.
האשה תובעת לקבוע כי הבית ביישוב אלמוני ימשיך וישמש למדורה, לאסור על הנתבע לעשות כל פעולה המפריעה למדור זה, ושינתן צו האוסר פירוק השיתוף או השכרת הדירה או כל דיספוזיציה אחרת בבית. הבעל מתנגד לכך.
נפתח ונציין, עקרונית, זכאות האשה ב"מדור ספציפי", בתנאים מסויימים, נשענת על שני יסודות. האחד הוא מכח חובת המדור בה הבעל מחוייב לאשתו והשני מכח זכותה כשותף למנוע פירוק השיתוף.
בהמשך לקבוע בהחלטת בית הדין מיום כ"ח תמוז תשס"ג (28.7.03), בסעיף ג' להחלטה, פסק הדין הנוכחי יתייחס לבירור טענת התובעת להורות על הבית ביישוב אלמוני כ"מדור ספציפי", מכח חובת הבעל במדור אשתו, שהיא חלק מחובתו למזונותיה.
במקרה הנוכחי, בהעדר תביעת גירושין בה נכרך נושא הרכוש, בית הדין נמנע מלדון ולפסוק בהיבטים הרכושיים התלויים ועומדים בדיונים משפטיים בערכאה אחרת, למרות הזיקה הישירה שבין שאלת פירוק השיתוף והדיון בתביעה לשלום בית.
במקרה הנוכחי חובת הבעל במזונות אשתו שרירה וקיימת. בתום הדיון בתביעתה למזונות, לא ניתן פסק דין לחייבו בתשלום, מפני שהאשה מצליחה לפרנס את עצמה כראוי באמצעות משכורתה ותשלומי שכר הדירה המתקבלים מהשכרת שתי הדירות, אך לא נשללה זכותה העקרונית למזונות עבורה.
אין בעזיבת הבעל את הבית ותביעתו לגירושין לפוטרו מחובותיו לאשתו, חובות הנובעות מחיובי הנישואין. עיין בשו"ת בית אפרים מהדורא תניינא אה"ע סי' כ' עמ' קא שקבע כי על פי ההלכה יש לחייב את הבעל המורד באשתו בתשלום מזונותיה, וכתב "שכן עיקר, וכן יש לדון ולהורות ולקבוע הלכה לדורות". וכן העלו בפד"ר ח"ג עמ' 185-187 בפס"ד מבית הדין הגדול, וכתבו שכן מקובל לפסוק בבתי הדין בארץ, (שאינו יכול לטעון קים לי כדעת הרא"ם).
חובת הבעל במדור אשתו היא חלק מחובת המזונות. על כן יש לקבוע כי במקרה נוכחי הבעל מחוייב להסדיר מדור עבור אשתו.
לכאורה, הבעל היה יכול לטעון כי ברצונו למלא את חובתו למדור האשה במדור הנמצא בעיר אחרת ולהוציאה ממקום המגורים הנוכחי.
אמנם במקרה בו בני הזוג גרים יחד בשלום, יש מקרים בהם הבעל רשאי לתבוע לעבור לגור יחד עם אשתו במקום אחר, וזאת בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בשלחן ערוך חלק אה"ע סי' עה, ובמקרים אלו חובת האשה לעזוב את הדירה בה הורגלה ולעבור עמו למקום אחר, וזאת כדי לשמר את המסגרת המשפחתית.
חיוב האשה לעזוב את עיר מגוריה, מרע את שיגרת חייה באופן משמעותי, והאשה נדרשת לכך בתנאים מסויימים, כשצעד זה נחוץ לצורך שימור מסגרת הנישואין עם בעלה. וזאת מכח חובתה הבסיסית לדור עם בעלה, לאחר שבית הדין קבע שהבעל רשאי לעבור עמה למקום מגורים אחר, כגון לצורך פרנסתו שאינה מצוייה במקום מגוריו הנוכחי.
אך בנסיבות הנוכחיות בהם הבעל עזב את הדירה המשותפת ויצר קשר עם אשה אחרת, ומעמדו ההלכתי נקבע כמי שמורד באשתו. המעבר המבוקש לדירה אחרת אינה לשם שימור המסגרת המשפחתית, אלא כדי לאפשר לבעל לממש את רכושו. בנסיבות אלו, האשה אינה משועבדת למלא את רצונו ולהיטלטל ממקום מגורים אחד ולעבור למקום מגורים חילופי, בעיר אחרת.
עזיבת המדור הנוכחי, על מנת לאפשר ביצוע המהלך הנ"ל, אינה חלק מהחובות הנובעות מהנישואין, והיא רשאית לעמוד על זכותה שהמדור המסופק לה על ידי בעלה לא ישתנה בשינוי מהותי המחייבה במעבר לעיר אחרת.
עד היום מגורי בני הזוג היו, בדירה הנמצאת בבעלותם ולא בדירה שכורה, על כן הבעל אינו רשאי להעבירה לדירה שכורה באותו ישוב. מאחר ובני הזוג הורגלו במגורים בדירה הנמצאת בבעלותם, לא ניתן לאפשר לבעל לכפות על האשה מגורים בתנאי שכירות, שהם מגורים ברמה נמוכה, מאחר ובכל סיום תקופה היא חוששת שתאלץ לעבור לדירה אחרת.
נחלקו הדעות בבית הדין בשאלה האם הבעל יורשה להעבירה למדור חילופי ביישוב אלמוני בגודל מתאים, כפי כבודו וכפי כבודה, מדור המספק את כל הפונקציות שהורגלה בהם עד היום. לדעת הרוב יש לאשר העברה זו. ולדעת המיעוט אין לאשר העברה כזו.
בית הדין עדיין לא קבע עמדה בשאלה האם הדירה החילופית תהיה בבעלותו של הבעל או בבעלות משותפת ובמידה והנושא יעלה לדיון ביה"ד יפסוק בנושא.
על כן אנו פוסקים כי הבית הנוכחי ביישוב אלמוני הוא "מדור ספציפי" עבור התובעת, וניתן בזאת צו המונע מכירת הבית או השכרתו לאדם אחר או כל דיספוזיציה אחרת בבית.
ניתן ביום י"א כסלו תשס"ה (24/11/2004)
(-) הרב אוריאל לביא, אב"ד (-) הרב חיים בזק, דיין (-) הרב יועזר אריאל, דיין
פס"ד אחר וחשוב לא פחות שדן בבעיתיות שנוצרת לא אחת בפסיקת בתי הדין הרבניים בנושא זכות המדור של האישה ואף במדור  ספציפי ,לבין פסיקת מזונות אישה בבתי המשפט למשפחה הוא פס"ד של כב' השופט גרניט מבית המשפט למשפחה ברמת גן  שדן בקונפליקט ואף מציע למחוקק המלצות לשינוי המצב המשפטי
פסק דין
מבוא
1. עניינו של פסק דין זה הוא בתביעת פינוי וסילוק יד שהגיש התובע ביום 7.11.00 נגד הנתבעות שהן אשתו ובתה הבוגרת
2. הפנוי מתבקש לגבי המשק מס' 8 במושב עדנים (להלן: המשק) ולחילופין לקבוע מדור חילופי, ולחילופין "ליתן כל סעד אחר אשר ייראה לבית המשפט לנכון ולמועיל בנסיבות העניין".
3. ביום 17.4.01 ניתן פסק דין חלקי נגד נתבעת 2 (הבת הבוגרת של נתבעת 1) הקובע כי עליה לפנות את המשק והבית.
4. לגבי הנתבעת 1 (להלן: האישה) קבעתי בסעיף 4 לפסק הדין החלקי, כי בית הדין הרבני נתן צו מדור ספציפי ולכן הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב והם עשו זאת. (בסעיף 4 נכתב "התובעת" במקום "הנתבעת" ואני מתקן זאת).
5. אין מחלוקת כי המשק ובית המגורים הנמצא במשק שייך אך ורק לתובע עוד מלפני נשואי הצדדים (להלן: האיש).
6. אין גם מחלוקת כי הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 4.8.96 והם התגוררו בבית שבמשק. לשניהם אלה נישואים שניים. האיש היה בעת נישואיו לאישה בן 56 והאישה הייתה בעת נישואיה לאיש, בת 49.
7. אין גם מחלוקת, כי זמן קצר לאחר נישואיהם, החלו הסכסוכים ביניהם. ביום 25.8.98 הגישה האישה לבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקוה תביעת מזונות. ביום 1.11.98 נתן בית הדין הרבני האזורי פסק דין ובו חייב את האיש לשלם לאישה מזונות בסך 2,500 ש"ח בחודש, החל מיום 1.10.98.
בקשת התובעת לצו ל"מדור ספציפי", לעיקול זמני ולצו מניעה
8. ביום 1.8.00 הגישה האישה לבית הדין הרבני בקשה שכותרתה "בקשה לצו מניעה". בבקשה נתבקש בית הדין הרבני ליתן צו "לעיקול הבית בו מתגוררים הצדדים והמשק בו מצוי הבית וצו למדור ספציפי של האישה בבית ואיסור על דיספוזיציה בנכס במושב עדנים גוש 36661 חלקה 8". ביום כ"ט תמוז תש"ס נתן בית הדין הרבני האזורי צו כמבוקש. ביום 25.4.01 נתן בית הדין הרבני האזורי החלטה שזו לשונה:
"לבקשת ב"כ הבעל אנו מבהירים:
א. הצו למדור ספציפי שניתן ביום כ"ט תמוז תש"ס, ניתן במסגרת תביעת המזונות שהוגשה ונדונה כאן, לכן, הסמכות בעניין זה היא לבית הדין הרבני בפ"ת.ב
ב. הצו שולל האפשרות להעברת האישה למקום אחר כנגד רצונה ואם ירצה הבעל לשנות מצב זה, עליו להגיש תביעתו לבית הדין.ו
ג. ביה"ד לא היה נזקק להבהרה זו אלמלא היה קיים כיבוד ערכאות הדדי (ראה מה שכתב הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א, חבר בית הדין הגדול בתיק מעטוף ש. מעוטף ח. מס' 19453 נה פ"ת)."
9. מהבהרתו של בית הדין הנ"ל עולה, כי הצו שניתן עניינו בהבטחת המדור הספציפי של האישה בביתו של האיש וכי העיקול וצו המניעה נועדו להבטיח כנראה את המדור הספציפי, ולפיכך אין הם סעדים עצמאיים. למרות זאת, אתייחס לכל אחד מצווים אלה בנפרד (ר' סעיפים 38-40 שלהלן).
יחסו של בית הדין הרבני הגדול לערעורים לצו "מדור ספציפי"
10. הסבר אפשרי למתן צווים גורפים שלא נועדו למטרה (כמו צו העיקול שנועד להבטיח גביית חוב מזונות), צו מניעה (שנועד להבטיח הגנה על קניין) וכמו צו למדור ספציפי שניתן במעמד צד אחד, ללא כל תביעה בצידו וללא קיום דיון בצו במשך שנתיים – הוא בדבריו של הרב שלמה דיכובסקי בהחלטתו מיום 29.8.02 בתיק 1-51-000816934:
"עלי לציין, כי השימוש בצו "מדור ספציפי" אינו מקובל עלי. בכל מקרה בתי הדין עושים שימוש ב"נשק" זה כחלק מתוך מרוץ הסמכויות שבינם לבהימ"ש. הדבר אינו יאה, אבל במציאות המשפטית המאוד לא הגיונית של שתי ערכאות העוסקות בחיי המשפחה ומתנגשות ביניהן לעתים קרובות, אולי אין מנוס מכך. חוששני שעד שלא ייתן המחוקק את דעתו למצב לא נסבל זה, ימשיכו עורכי הדין לחגוג וימשיכו הצדדים לסבול".
כב' הרב ש. דיכובסקי קבע בהחלטתו מיום 24.10.02 בתיק ניאגו נ' ניאגו, בנושא המדור הספציפי:
"כתבתי לא פעם, שאינני מאושר מן "התרגילים המשפטיים" שבהם נאלץ ביה"ד הרבני לנקוט, כצעדי התגוננות מפני ביהמ"ש. עצם העובדה ששתי ערכאות משפטיות לגיטימיות נוקטות בתחבולות לסיכול פס"ד של המערכת השנייה פסולה בעיני. הדברים הרחיקו לכת יותר מדי וחושבני כי ראוי לעשות לזה קץ. אולם ב"מציאות המטורפת" של דיני משפחה ומירוץ הסמכויות, אולי אין ברירה אחרת" (ההדגשה שלי י.ג.).
"לגופם של דברי במקרים דלהלן, אני מסתייג במפורש ממתן סעד של מדור ספציפי:
א. נישואין שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת "הנשמה מלאכותית" לנישואין שגוועו".
(פסק הדין ניתן בהסכמה של כב' הדיינים הרבניים, ישראל מאיר לאו ועזרא בר-שלום).ו
בכל הכבוד, אני מצטרף לעמדותיו של הרב דיכובסקי:
א. בעניין השימוש שעושה בית הדין הרבני ב"נשק" של מדור ספציפי, לא כדי לסייע לאישה, אלא במלחמתו בבית המשפט האזרחי.נ
ב. כי המציאות המשפטית של שתי מערכות משפט העוסקות באותו נושא, כשכל אחת דנה לפי דינים שונים, היא מציאות מטורפת ובלתי הגיונית.
ג. כי גם במקרה שלפנינו מדובר בנישואין שהגיעו לקיצם ולפיכך יש להניח כי לו היה מוגש ערעור על החלטת ביה"ד הרבני, החלטתו הייתה מבוטלת, על ידי בית הדין הרבני הגדול.ו
ד. כי על המחוקק לתת את דעתו על מצב בלתי נסבל זה ולהביא לשינויו.
על המחוקק לבטל את כפיפות המזונות לדין האישי ולקבוע חובת מזונות אזרחית
11. כידוע קבע המחוקק בשנת 1959 את סעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: חוק המזונות) הקובע:
"2(א) אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
(ב) אדם שאינו יהודי או מוסלמי או דרוזי או חבר באחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונות בן זוגו והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".
12. תקצר היריעה מלפרט את הדין העברי שהוא הדין האישי, החל על יהודים בענייני מזונות אולם אין מחלוקת כי הדין העברי מפלה את האיש לעומת האישה, לגבי חובת המזונות האישה (ואף לגבי מזונות הילדים). אציין בקצרה מספר דוגמאות לכך:
א. האיש חייב במזונות אשתו ואילו האישה פטורה מלזון את בעלה, אלא בנסיבות מיוחדות של דין צדקה.
ב. האישה אינה חייבת לעבוד ואף רשאית להפסיק לעבוד ועל האיש לזון אותה.
ג. גם כאשר בני הזוג חיים בנפרד האיש יחוייב במזונות אשתו, אלא במקרים כאשר הסיבה לכך מקורה באישה (לרבות כאשר האישה עוזבת את הבית כשיש לה סיבה "קלה כנוצה" לכך).
ד. האיש מחוייב לזון את האישה על פי רמת החיים שהוענקה לה בבית אביה ואף על ידו ואין מתחשבים במצבו הכלכלי שהשתנה לרעה ("עולה עמו ואינה יורדת עמו").
ה. האיש יחוייב במזונות אשתו שאינה עובדת ואין לה הכנסות, גם אם היא עתירת נכסים וממון.
ו. מדור ספציפי – לא די בכל הנ"ל החליטו בתי הדין הרבניים ליתן צווים למדור ספציפי, לפיו האיש מחוייב לספק לאישה מדור דווקא בדירה בה היא גרה.
לעומת זאת הדין העברי שולל מזונות מהאישה במקרים מסוימים:
א. מהאישה ניתן לשלול את המזונות אם זנתה תחת בעלה, עשתה מעשי כיעור, אם היא עוברת על הדת, אם היא עוברת על דת משה, אם היא עוברת על דת יהודית, אם היא מורדת או מעין מורדת (פרוט נוסף ראה בסעיף 19 שלהלן).
ב. האיש (היהודי) אינו חייב במזונות אשתו שאינה יהודיה, הואיל והדין העברי פוטר אותו מחובה זאת.
ג. בני זוג יהודים וישראליים שיכולים, אך שאינם חפצים, להינשא כדמו"י בישראל ונישאים בחו"ל – האישה אינה זכאית למזונות מבן זוגה, אלא אם עניינה נדון בפני שופט שאינו מקבל את הגישה הזאת כמו השופט פינקלמן בתמ"א (י-ם) 2/85 קליידמן נ' קליידמן, פס"מ מז (2) 377.
צו למדור ספציפי
13. הצו למדור ספציפי מבוסס על השולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ה סעיף ב' שם נאמר: "כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה ארץ, אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנוה הרע ולא מרע ליפה" (ההדגשה שלי – י.ג.).
14. השימוש הבלתי נסבל ביותר שנעשה בהגשת תביעה למזונות על ידי נשים, הוא כשהן מגישות לבית הדין הרבני תביעת מזונות, רק לשם קבלת צו למדור ספציפי. כידוע, ניתן לתת צו למדור ספציפי אך ורק נגד האיש ולא כנגד האישה, הואיל והמדור הוא מענייני המזונות ורק חובת האיש לספק מזונות לאשתו, כאמור.
כאמור, צו למדור ספציפי יכול לשלול מהאיש את זכויותיו הקנייניות בדירתו למשך שנים רבות, בעוד האישה נהנית לבדה מכל הדירה. בדרך כלל צו למדור ספציפי ניתן לגבי הדירה השייכת לשני בני הזוג, אולם אין זה תנאי הכרחי. צווים למדור ספציפי ניתנים גם כאשר הדירה שייכת במלואה אך ורק לאיש, עוד מלפני נישואיו וגם כאשר הוא בגיל מתקדם ומשך החיים המשותפים היו קצרים ביותר – כמו במקרה שלפנינו.ו
15. המחוקק חוקק את סעיף 40 א' לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 ושם הבטיח את מדור בן הזוג והילדים שבמשמורתו, ללא אפליה בין האיש והאישה וקשה לקבל כי כוונת המחוקק הייתה כי הוראות חוק המקרקעין, לגבי מימוש זכויות במקרקעין, יסוכלו ע"י צווים למדור ספציפי.
מרוץ הסמכויות
16. צו למדור ספציפי שולל מהאיש את זכויותיו הקנייניות בביתו. לכך יש להוסיף את הסבל הנגרם לבני הזוג; מרוץ הסמכויות, מפתה את בן הזוג להקדים ולהגיש תביעות, כאשר כל אחד בוחר בערכאה שהוא סבור שהיא יותר נוחה לו, וזאת בטרם נעשה ניסיון ליישב את הסכסוך בדרכי שלום ורק על מנת ל"תפוס" סמכות. לבני הזוג ולילדיהם נגרם נזק נפשי רב, צער רב והפסד הממון בגין "מרוץ הסמכויות" שיצרה השיטה המשפטית הישראלית, שיטה שכדברי הרב דיכובסקי היא בלתי נסבלת.
היטיב לתאר מצב זה פרופ' מ. שאוה במאמרו: על "כרוך" ועל "כנות" – היופסק "מרוץ הסמכויות" בענייני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" עיוני משפט כרך ב' חוב' 3, דצמבר 1972, עמ' 719: "קשה לי, לעניות דעתי, למצוא ענף משפטי אחר שבו מתנהל דיון משפטי טכני, ארוך, מייגע ומסורבל לפני שניגשים לשאלה עצמה – זכותה של האישה למזונות ושיעורם".ו
דין אזרחי לגבי מזונות האישה
17. במקום הדין העברי, על המחוקק לשקול להחיל גם על בני זוג יהודים לזון אחד את משנהו לפי קריטריונים אזרחיים, כאמור בשאר סעיפיו של חוק המזונות. ביטול תחולת הדין האישי על החיוב במזונות יביא להשוואת מצבם של אזרחי מדינת ישראל למצבם של כל באי עולם, שם חובת המזונות היא הדדית ואינה חד-צדדית. יפים לעניין זה דבריו של השופט קיסטר בד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כד (1) 792:
"מקובל בכל מקום בעולם, כי הנישואין מטילים על שני בני הזוג חובות הדדיים וחובות כלפי ילדיהם, וכן מעניקים חיי הנישואין גם זכויות; ולא יבוא מחוקק מודרני וישחרר את האישה מכל חיוב כלפי בעלה וכלפי משפחתה וישאיר לאישה רק זכויות. חוק שיווי זכויות האישה הוא חוק מודרני ששאיפתו להביא לשוויון. בשיטות משפט מודרניות אין פורטים, לא זכויות ולא חובות, של כל אחד מבני הזוג; אין מטילים תפקידים מיוחדים על הבעל ותפקידים אחרים על האישה. בקודכסים מודרניים אין זכר של חובת הבעל לתת מזונות לאשתו או חובת האישה לנהל משק בית אלא הנוסחה המקובלת היא ששני בני הזוג חייבים לעזור איש לרעהו ולתמוך לפי הצורך באופן הדדי, וכל אחד מהם חייב לפעול לפי מיטב יכולתו וכוחותיו לקיום ושיגשוג המשפחה.ו
לפי גישה מודרנית זו אין אישה זכאית למזונות אפילו זנח אותה הבעל אלא אם כן היא זקוקה לתמיכה כזאת ממנו ובמידה שהיא זקוקה לכך, ואינה יכולה להתפרנס מעבודתה, וזאת או בגלל שעליה לטפל בילדים ומשום כך אינה יכולה לעבוד, או משסיבה אחרת אין לה אפשרות להרוויח לפרנסתה.
אין יסוד לחשוב, כי במציאות של היום שהאישה עובדת בכל שטחי חיים כמו בעלה ומשתכרת מעבודתה, התכוון המחוקק לקבוע כי אין לצפות מאישה כל פעולה לשיפור המצב הכלכלי של המשפחה ושום עזרה לבעלה על ידי עבודה לשם ריווח, אלא שתשב באפס מעשה או תרוויח לעצמה בלבד ותצפה למזונות מבעלה אפילו הוא עני מרוד".
18. יש לציין כי השימוש בחיוב במזונות ובשלילת מזונות נעשים לעיתים כתמריץ לחיוב למתן גט (כלפי האיש) או לקבלת גט (כלפי האישה). כך מעורבים ענייני המזונות בגירושין (בעניין זה, ר' ע"א 4590/92 כהנא נ' כהנא, דינים עליון וע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי, פ"ד נ"ב (1) 394). כן נעשה שימוש בתביעות לשלום בית כצעדים טקטיים להשגת יתרונות במאבק (ר' רוזן צבי, דיני משפחה בישראל בין קודש לחול, עמ' 180, 195).
19. אין כל סיבה שבמאה ה- 21, יאלצו תושבי מדינת ישראל להתדיין בענייני מזונות על פי הדין העברי, האישה החילונית מוצאת לעיתים את עצמה נאלצת להתמודד עם טענות שהיא זינתה תחת בעלה, שהיא מכשילה את בעלה ומביאה אותו לעבור על איסורי התורה (עוברת על דת משה) או שהיא נאשמת בקלקלת חיי הזוגיות (עוברת על דת יהודית) או שהיא יוצאת בשוק ושער ראשה גלוי, או שהיא שימשה מיטתה והיא נידה או שהאכילה את בעלה דברים אסורים (עוברת על דת משה) – כל אלה מושגים שאינם מוכרים כלל לרוב הזוגות היהודיים במדינת ישראל, אך הוכחת מעשים אלה, למרות שנעשו בהסכמת בן זוגה, עשויים למנוע מהאישה את מזונותיה.
20. חוק מזונות אזרחי יהיה חוק שוויוני, וכדברי השופט קיסטר, יחייב את כל אחד מבני הזוג לספק למשנהו את צרכיו, כאשר יש צורך בכך. ייתכן ונשים מסויימות יראו בביטול חובת האיש לזון אותן מבלי שהן חייבות זאת כלפיו, בביטול זכותן שלא לעבוד ולתרום להכנסות משק הבית – כהפחתת תנאים וזכויות, אולם אין ספק בעיני כי רוב הנשים בישראל, אינן זקוקות כיום להגנה כזאת והן רואות בה השפלה (כשהן מגישות תביעה למזונות, הן עושות זאת בדרך כלל כדי להביא את האיש להסכים לתת להן גט).
21. ביטול תחולת הדין האישי לגבי מזונות האישה וביטול סמכותו של בית הדין הדתי לדון במזונות האישה, ימנעו את "מרוץ הסמכויות" המיותר והגורם לנזק רב לצדדים, לילדיהם ולמדינה. כאמור, המציאות המשפטית בעניין מזונות האישה (ואף הילדים) היא, כדברי הרב דיכובסקי, היא "מציאות מטורפת", "מאוד לא הגיונית" ו"בלתי נסבלת" והפתרון הדרסטי הוא בידי המחוקק.
המלצות למחוקק לשינוי החקיקה בנושא המזונות
22. ברור שהמחוקק לא יחוקק חוק מיוחד בעניין המדור הספציפי, דבר שישלול מבית הדין הרבני את סמכותו לדון ולפסוק על פי השקפתו הוא את משפט העברי (ר' סעיף 12 לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955). לפיכך איני רואה אפשרות למנוע את העיוותים אליהם התייחס הרב דיכובסקי, אלא ע"י ביטול הזיקה בין הדין הדתי לבין המזונות, דהיינו, על המחוקק לשקול לבטל את סעיפים 2 ו- 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, ולקבוע במקומם הסדר אזרחי של חיוב בני הזוג לזון איש את רעהו בקריטריונים מסוימים (כפי שנעשה לגבי מזונות בני משפחה אחרים בסעיף 5 לחוק המזונות) ולהשאיר את סעיפים 3 א' ו- 6 לחוק המזונות, כקריטריון יחידי לחיוב ההורים במזונות ילדיהם.
כמו כן מומלץ למחוקק לשקול את מחיקת ה"מזונות" מענייני המעמד האישי שבסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 – 1947 וכן לבטל את סימן 47 לדבר המלך.
אחרי 80 שנה, מאז "נחקק" דבר המלך הנ"ל, הגיע הזמן שמדינת ישראל תשתחרר, אף בענייני המעמד האישי, מעולו וממצוותו של מלך בריטניה ומהחוק שהטיל על ארץ ישראל בשנת 1922.
בד בבד, מומלץ למחוק את סעיפים 3 ו- 4 מחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 וזאת כדי למנוע את "מרוץ הסמכויות" המטורף בין הערכאות ולקבוע את החלת הדין האזרחי בלבד בענייני מזונות, רכוש והחזקת ילדים.
האם מדובר בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות?
23. כידוע, בית המשפט האזרחי אינו מוסמך לבטל החלטות של בית הדין הרבני, אלא כאשר מדובר בהחלטות שניתנו בחוסר סמכות עניינית (ר' ד. בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מה' 5, עמ' 184 – 187); וכן ר' בג"צ 433/74 חזן נ' ביה"ד הרבני, פ"ד כט (2) 27; ע"א 680/84 שני נ' שני, פ"ד לט (2) 444).
24. הצו שנתן ביה"ד הרבני ("ניתן בזה צו כמבוקש") הוא צו זמני, הואיל והוא נתבקש ואף ניתן "במעמד צד אחד". כל דיון לא התקיים לגבי הצו ואף כל תביעה לא הוגשה על מנת שביה"ד הרבני יוכל לדון בה ולתת פסק דין בעניין המדור הספציפי. (יש לשוב ולהזכיר, כי כל מה שנעשה על ידי ביה"ד הרבני הוא מתן צו כמבוקש במעמד צד אחד והבהרתו לבקשת האיש). מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בצו זמני שניתן במעמד צד אחד; צו שלא נתקיים לגביו כל דיון עד היום, למרות שחלפו כבר למעלה משנתיים וחצי מאז ניתן הצו הזמני במעמד צד אחד.
נפקותו של צו זמני שניתן ללא כל תביעה ושלא נדון במשך שנתיים היא אפסות
25. לפיכך, נשאלת השאלה, מהי נפקותו של צו זמני שניתן במעמד צד אחד ושלא הובא לדיון במשך למעלה משנתיים, כאשר האישה כלל לא הגישה תביעה למדור ואף לא תבעה מבית הדין הרבני לקבוע כי הנווה היפה שלה הוא בביתו של התובע דווקא וכאשר כל תביעה וטענה כזו לא נידונה כלל וכי כל מה שיש בפנינו הוא כאמור, צו זמני שניתן במעמד צד אחד, שלא נדון כלל עד היום, למרות שחלפו למעלה משנתיים מאז נתינתו. דהיינו, בית הדין נתן צו לגבי סעד שלא נתבקש כלל על ידי האישה, בתביעת המזונות שלה. כפי שקבע הרב ש. דיכובסקי דרך זו של מתן צו במעמד צד אחד אינה "דרך יאה" והשימוש בצו "מדור ספציפי" אינו צריך להיות מקובל.
המסקנה
26. מכאן, שבהעדר תביעה למזונות, בית הדין לא קנה סמכות לדון גם במדור האישה. מכאן, שהחלטת בית הדין הרבני בדבר המדור הספציפי, העיקול וצו המניעה ניתנה בחוסר סמכות ובית המשפט רשאי לבטלה.
27. לפיכך אני קובע כי החלטת ביה"ד הרבני הינה חסרת תוקף ונפקות והיא אינה מונעת מבית המשפט האזרחי לדון ולהכריע בתביעת התובע לפינוי הנתבעת 1 מביתו.
28. אני משוכנע כי לו התובע היה מגיש עתירה לבית הדין הגבוה לצדק (בג"צ) להכריז על החלטת בית הדין הרבני כבטלה, בג"צ היה מבטלה לנוכח הפגיעה בכללי הצדק הטבעי.
החלטת בית הדין מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי מפני שלא קויים כל דיון בבקשת הנתבעת לצו למדור ספציפי (ר' בג"צ 3396/90 היימברג נ' ביה"ד הרבני האזורי חיפה, פ"ד מה (3) 311; בג"צ 5182/93 לוי נ' ביה"ד הרבני האזורי רחובות, פ"ד מח (3) 1; בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח (1) 365; בג"צ 1689/90 עאסי נ' ביה"ד השרעי, אזור התיכון, טייבה, פ"ד מה (5) 148).
בבג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נ"ד (5) 401, דינים עליון, עמ' 15, קבע השופט אנגלרד:
"כידוע בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להתערב בהחלטות בתי הדין הדתיים שניתנו בחריגה מסמכות… בגדר עילה זו נכללים, בנוסף לחריגה מסמכות במובנה הצר שניים אלה:
"(א) אי החלת הוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי….
(ב) פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובהם: קיום דיון במעמד שני הצדדים, מתן הזדמנות לצדדים להשיב לראיות וטענות סותרות והפעלה של הסמכויות הדיוניות על ידי הרשות השיפוטית. כללים אלה חלים על כל דיון בבית הדין הרבני, הן על פי הדין הכללי המחייב קיומם על ידי כל רשות שיפוטית לרבות בתי הדין הרבניים והן על פי ההלכה היהודית…
בפסיקה עקיבה וממושכת נקבע כי סדרי הדין בבתי הדין הדתיים חייבים לשקף עקרונות יסוד של דיון צודק וכי פגיעה בהם מצדיקה התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהכרעותיהם (ראה למשל: השופט זילברג בבג"צ 10/59 לוי נ' ביה"ד הרבני האזורי תל-אביב-יפו ואח', פ"ד יג 1182, בעמ' 1193; הנשיא אולשן בבג"צ 161/64 מוסמן נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה ואח', פ"ד יח (3) 502, בעמ' 504; הנשיא אגרנט בבג"צ 139/66, 132, 158 שגב ואח' נ' בית הדין הרבני והרבנות הראשית לצפת, פ"ד כא (2) 505 בעמ' 521; המשנה לנשיא ברק בבג"צ 3914/92 לאה לב ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב יפו ואח', פ"ד מח (2) 491)."
נפקותו של הצו למדור ספציפי, במידה והחלטת ביה"ד הרבני ניתנה בסמכות
29. במידה וטעיתי ואכן מדובר בהחלטה שניתנה על ידי ביה"ד הרבני בסמכות, על בית המשפט האזרחי לעשות כל מאמץ פרשני על מנת למזער את הנזקים הנגרמים לאחד מבני הזוג כתוצאה מ"מרוץ הסמכויות" בכלל ומהשימוש בצו למדור ספציפי, בפרט.
כאשר מדובר ב"מרוץ הסמכויות" – הנפגעות הן הנשים היהודיות. כאשר מדובר בצו למדור ספציפי – הנפגעים הם הגברים היהודיים. (יש צורך להזכיר כי "מרוץ הסמכויות" מתקיים גם לגבי משמורת הילדים והחזקתם וגם לגבי רכוש בני הזוג וגם בעניין זה רצוי שהמחוקק יתערב וישים לכך קץ).
30. צו למדור ספציפי, שולל מהאיש את זכותו הקניינית להנות מביתו ומרכושו בעוד הצו מגן על זכות האישה למגוריה דוקא בביתו. זכותו הקניינית של האיש להנות מרכושו ומביתו מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו:
"אין פוגעים בקניינו של אדם".
סעיף 11 לחוק היסוד קובע:
"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה."
כל רשות – לרבות בית המשפט האזרחי ואף בית הדין הדתי. סעיף 8 לחוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". אולם סעיף 10 לחוק היסוד קובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד".
31. איני רואה מקום לדון כאן האם הצו למדור ספציפי מהווה "דין" המוגן על ידי סעיף 10 לחוק היסוד. מכל מקום ברור שהוראת סעיף 8 לחוק היסוד מהווה יסוד פרשני לגבי הדין שהיה קיים לפני תחילתו של חוק היסוד. (ר' בג"צ 3956/92 מקור הנפקות נ' ראש הממשלה, דינים עליון, עמ' 6).
32. כמי שפסק בעניין זכויותיהן של הנשים להגיש את תביעת המזונות לערכאה שהן בוחרות בה ודחה את בקשות הבעל לדחות על הסף את תביעת המזונות שלהן, מפני שהוא הקדים את אשתו בהגשת תביעת גירושין, אני מוצא לנכון במקרה זה להגן על זכותו של האיש, כאשר האישה עושה שימוש בלתי נסבל באפשרות לקבל מבית הדין הרבני צו למדור ספציפי, במעמד צד אחד, וללא כל דיון בו במשך שנתיים.
ר' החלטותי בעניין "מירוץ הסמכויות":
בנושא מזונות האישה:
בשא 3151/01, תמש 50550/01 ה' נ' ה' (מיום 13.11.01), פורסם בדינים;
בשא 12177/00, תמש 21071/00 מ' נ' מ' (מיום 31.12.00) פורסם בדינים;
בשא 5255/00 תמש 96681/99 ש' נ' ש' (מיום 18.9.00), פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה, תש"ס – 2000, חוב' 13 עמ' 577 ובדינים;
תמש 22362/97, המ' 53826/97 מ' נ' מ' (מיום 10.2.98) פורסם בדינים ובתקדין; תמש 22362/97, בשא 7053/98 מ' נ' מ' (מיום 31.5.99) פורסם בדינים;
בשא 10408/01, תמש 45120/00 ל' נ' ל' מיום 30.1.03 (טרם פורסם).
בנושא הרכוש:
בשא 10400/98, תמש 84851/98 י' נ' י' (מיום 1.3.00), פורסם בדינים;
המ' 297/98 תמש 45030/97 ע' נ' ע', פורסם בדינים;
המ' 4429/98 תמש 31681/97 מ' נ' מ', פורסם בדינים ובתקדין;
תמש 54662/98 ל' נ' ל', פורסם בדינים ובתקדין;
(ר' גם החלטתי שניתנה בבשא 18723/99 תמש 29633/99 ש' נ' ש' (מיום 23.3.00), (לא פורסם).
(אולם ר' פרופ' מ. שאווה – "היש לנקוט ב"דחייה על הסף" או ב"הקפאת התביעה" במקרה של כריכת רכוש ומזונות אישה בתביעת גירושין של הבעל?", ספר הזכרון לחיים כהן, קריית המשפט, כרך ג', עמ' 145; וכן ר' בג"צ 8497/00 פייג – פלמן נ' פלמן וביה"ד הרבני מיום 27.1.03).
33. כנגד הצו למדור ספציפי, עומדת זכותו הקניינית של האיש להנות מרכושו ומביתו. זו היא זכות חוקתית המוגנת כאמור על ידי סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לתוצאה זו האיש יכול להגיע רק אם האישה תפונה מדירתו, הואיל והאיש אינו יכול לגור עם האישה (ר' צווי הגנה והרשעתה של האישה בתקיפתו של האיש ור' הכרעת הדין וגזר הדין ביום 15.1.03 בבית משפט השלום בכפר סבא ת.פ. 2971/01 ות.פ. 1215/02).
34. המצב כיום ובעתיד הנראה לעין הוא כזה: האישה התגוררה בדירת האיש במשך תקופה של פחות משנתיים, עד למתן פסק דין למזונותיה (בתביעת המזונות האישה טוענת שהאיש עזב את הבית) וכי עד שמלאו לאישה 49 היא גרה במקום אחר. מכאן שלכאורה, הנווה הנאה, בבית האיש אינו דבר שהאישה התרגלה אליו במשך שנים, ואין בית זה מהווה עבורה נווה נאה יותר מכל מקום מגורים אחר.
לנוכח הסכסוך המלווה באלימות של האישה כלפי האיש, ברור שהנישואין הגיעו לקיצם ושהאיש לא יחזור לביתו ולא יתגורר עם האישה.
דהיינו, אם הצו למדור ספציפי ישאר על כנו, תשלל מהאיש זכותו להנות מביתו ומקניינו למשך תקופה ארוכה מאוד, כאשר מנגד, לכאורה אין האישה נפגעת אם היא תעבור להתגורר במדור אחר, בעוד האיש מוכן לממן מדור זה.
האישה מסרבת להתגרש, כך שמתן נפקות לצו למדור ספציפי שוללת מהאיש עד סוף ימיו, את זכותו להתגורר ולהנות מביתו (האיש כיום בן 62 שנים).
35. יש לציין בנוסף, כי האיש ממשיך להתגורר במשק במבנה אחר. מהדיונים בצווי הגנה הוברר כי האישה מפריעה לו לנהל את עסקיו ופרנסתו במשק ואף נימוק זה מחייב שלא לתת נפקות לצו למדור ספציפי.
36. יש לציין, כי בפסקי הדין שניתנו בעניין המדור הספציפי, עמדה השאלה של הצו למדור ספציפי לעומת תביעת האיש לפירוק השיתוף בדירה ואילו במקרה שלפנינו לאישה אין כל זכויות בדירה. כך שהצו גורם לכך שמהאיש נשללת זכותו המלאה בביתו לעומת המצב הרגיל שבה מדובר במחצית הבית בלבד.
37. למותר לציין כי "הצו הזמני אינו מהווה מעשה בית-דין" כדברי פרופ' נינה ולדמן בספרה – מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 257 ופסקי הדין שבה"ש 14).
צו העיקול
38. לגבי צו העיקול שבית הדין הרבני נתן, יש לציין את העובדות הבאות.
צו העיקול נועד להבטחת פרעון חוב (ר' א. שוחטמן, סדר הדין עמ' 402).
אין חולקים כי צו העיקול של בית הדין לא נתבקש ולא נועד לגביית חוב המזונות שפסק בית הדין שנה לפני מתן צו העיקול.
לפיכך, אין מנוס אלא לקבוע כי צו העיקול ניתן על ידי ביה"ד הרבני במקרה זה, כדבר שבשיגרה.
צו העיקול אינו יכול למנוע את פינוי האישה מהבית, כפי שצו עיקול אינו יכול למנוע את פירוק השיתוף בדירת מגורים של שני בני הזוג (ר' סה"נ ח. פורת בר"ע 90/96 כץ נ' כץ, שם נקבע: "עניין העיקול שהוטל בביה"ד הרבני לא מעלה ולא מוריד לעניינינו ואינו שולל סמכות מביהמ"ש לדון בתביעה לפירוק השיתוף".
צו מניעה בנוסף לצו העיקול
39. יתר על כן, בית הדין הרבני נתן גם צו עיקול וגם צו מניעה על אותו משק ואותו בית.
"כידוע בבתי המשפט האזרחיים חלה ההלכה שאין מקום למתן צווי מניעה זמניים לגבי נכסים שלגביהם ניתנו צווי העיקול" (רע"א 4078/90 4135/90 פלג נ' פלג, פ"ד מה 02) 111, 115 ד').
הנחה זו נתמכת בהגיון הדברים. הואיל ואין כל צורך להטיל גם עיקול וגם צו מניעה על מנת להשיג אותה תוצאה. הגיון זה מן הראוי שיחול על מתן צווים על ידי בית הדין הרבני, אולם כידוע לבית הדין הרבני דינים אחרים על פיהם הוא דן וייתכן כי על פי המשפט העברי ניתן להטיל גם עיקול וגם צו מניעה על אותו נכס.
40. מכל מקום הבהרתו של ביה"ד הרבני מלמדת כי עיקר הצו נועד להבטיח את המדור הספציפי של האישה ולכן שוב נשאלת השאלה מדוע, על מנת להבטיח מדור ספציפי נזקק בית הדין הרבני גם לצו עיקול, גם לצו מניעה וגם לצו למדור ספציפי והאם לא ניתן היה להסתפק בצו למדור ספציפי.
המסקנה
41. לפיכך אני קובע, כי על בית המשפט האזרחי ליתן את החלטתו על-פי התביעה שבפניו ולא לתת נפקות לצווי בית הדין הנ"ל, ככל שהם נוגעים להחלטתו הוא.
42. אני קובע כי מבחינת הצדק והיושר, זכותו של האיש להשתמש בביתו ושלא יופרע מכך על ידי האישה, המפעילה אלימות כלפיו, גוברת על זכותה של האישה לגור דווקא בדירה זו, בנסיבות שתוארו לעיל.
התוצאה
43. לפיכך אני מורה לנתבעת 1 לפנות את הבית והמשק מס' 8 במושב עדנים הידוע כגוש 36661 חלקה 8.
44. הפינוי ייעשה תוך 30 יום מהיום.
45. במידה והנתבעת 1 לא תפנה את הבית כאמור, היא תשלם לתובע דמי שכירות בסך של 2,000 ש"ח בחודש, צמוד למדד המחירים לצרכן.
46. הנתבעות ישלמו לתובע את הוצאות המשפט בסך 2,255 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.11.01 ועד מועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום כ"ט ב אדר א, תשס"ג, 3 במרץ 2003, בהעדר הצדדים
ניתן לפרסם את פסק הדין.
יהודה גרניט, שופט
מאמרים רלוונטים
תוכן עניינים
דילוג לתוכן