בית הדין הרבני האזורי

בית הדין הרבני האזורי

בית הדין הרבני האזורי
בית הדין הרבני האזורי משמש כערכאת שיפוט בנושאים שונים, אליו פונים המתגוררים על פי תחומי השיפוט של בתי הדין השונים.
קיימים כ-12 בתי דין רבניים אזוריים:
באריאל, אשדוד, אשקלון, באר-שבע, חיפה, צפת, תל אביב, טבריה, ירושלים, נתניה, פתח תקווה ורחובות.
מספר ההרכבים בכל בית דין רבני אזורי נקבע בהתאם לגודל האוכלוסייה שהוא משרת.
לרוב, ישבו הדיינים בהרכב של שלושה, אך במקרים דחופים ובהסכמת הצדדים, ניתן לדון בהרכב של דיין יחיד.
הנושאים אשר בתחום סמכותם של בתי הדין הרבניים הם:
נישואין, גירושין, יוחסין, חליצה, ירושות וצוואות, הקדשות, אפוטרופסות ועוד. לעיתים הצדדים יכולים להעניק לבתי הדין מעמד של בורר.
למידע נוסף אודות בתי הדין הרבניים, ראה באתר בתי הדין הרבניים בישראל:  http://www.rbc.gov.il/הנה מספר דוגמאות לפסקי דין העוסקים בבית הדין הרבני האזורי וסמכויותיו

בג"ץ 7075/04 פלונית נ' פלוני ואח' (פס"ד מיום 18.10.04 – לא פורסם) – פרשנות "תושב" לצורך הענקת סמכות לבית הדין הרבני –  יציאתה של העותרת מן הארץ עוכבה בצו בית הדין הרבני, שהוארך בפסק דינו של בית הדין בו נקבע חיוב העותרת לקבל גט מבעלה המשיב.
העובדות בתמצית הן, כי הצדדים – אזרחי גרמניה – נישאו בארץ בשנת 1974 והתגוררו בה שנים. הצדדים נפרדו והתגרשו בגירושין אזרחיים בגרמניה. העותרת התגוררה במועד פסק הדין בארצות הברית, המשיב – שהקים קשר זוגי עם אישה אחרת שב לגור בארץ. טענת האישה הייתה, לאור העובדות הנ"ל, כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בעניין גירושי בני הזוג.
כבוד השופט א. רובינשטיין פירט בפסק דינו המלומד וציין כי:
יש לדחות את העתירה מכיוון שבית הדין הרבני פעל בסמכות.
בני הזוג הם יהודים הנמצאים בישראל, ואף שאינם אזרחי המדינה אלא אזרחי גרמניה, בנסיבות העניין הוכח כי הם עונים על דרישת התושבות לאור זיקתם החזקה לישראל – הצדדים נישאו בישראל וחיו בה את חייהם המשותפים, לרבות גידול ילדיהם. יתרה מכך, לאישה רכוש רב בישראל והיא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל.
זאת ועוד, כב' השופטת מ' נאור פסקה:
במקרה זה אין מחלוקת לעניין קיומה של סמכות בין-לאומית טריטוריאלית. בני הזוג הינם יהודים, אשר נמצאים פיזית בישראל. השאלה היא האם התקיימה גם דרישת סמכות השיפוט הבין-לאומית הפרסונלית, דהיינו: האם בני הזוג הינם "אזרחיה או תושביה" של מדינת ישראל. במקרה זה, בני הזוג הינם אזרחי גרמניה, והם אינם אזרחי ישראל. לפיכך נותרה החלופה של "תושביה". איש אינו חולק על כך שבני הזוג וילדיהם היו תקופה לא קצרה תושבי ישראל. השאלה אם כן היא, אם איבדה האישה את תושבותה הישראלית. ההלכה המקובלת לעניין "תושבות" בחוק שלענייננו היא, כי נדרשת "ישיבת קבע בישראל". את הביטוי "תושבות" בחוק עלינו לפרש על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי. בענייננו, בני הזוג התחתנו וגרו בישראל שנים ארוכות, לאישה יש רכוש רב בישראל, היא ממשיכה לקיים כאן הליכים משפטיים וילדיה גדלו בישראל בשנות המגורים המשותפים.
מנסיבות אלה ניתן ללמוד כי האישה עודנה בעלת זיקה של "תושבות" לישראל, וזיקה זו טרם נותקה.
לפיכך, בני הזוג עמדו בתנאים המבססים את סמכותו של בית הדין הרבני, כפי שנקבעו בסעיף 1 לחוק. בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינם של בני הזוג, הן במישור הטריטוריאלי והן במישור הפרסונלי.

בג"צ 9734/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם – פס"ד מיום 21.10.04)- הדין החל בבית הדין הרבני – עתירה זו הופניתה כנגד בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי בתל אביב, אשר קבעו כי על תביעות הרכוש שבין העותרת למשיב, בעלה לשעבר, להידון על פי דין תורה ולא על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. בית הדין הרבני הגדול החליט, בהסכמת הצדדים, כי "הצדדים יעבירו לבית הדין האזורי את כל הסכסוכים הכספיים שביניהם, הן אותם סכסוכים שתלויים ועומדים בערכאה אחרת והן את הסכסוכים שעדיין לא הוגשה תביעה פורמלית בגינם ההחלטה ניתנה לאחר בקשת העותרת לגט ובקשת הבעל – המשיב – כי כל העניינים הכספיים ידונו בערכאה אחת – בית הדין – כתנאי מצידו של המשיב לגירושין. לאחר מכן, הוגשה על ידי העותרת, תביעה לחלוקה שיוויונית של הרכוש. בית הדין הרבני קבע, כי על תביעות הרכוש שבין העותרת למשיב, בעלה לשעבר, להידון על פי דין תורה ולא על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. השאלה המשפטית שעל הפרק היא, מה טיב ההסכמה הנדרשת לפי סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון, הקובע כי "בעניין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי החוק הדתי" .
כבוד הש' רובינשטיין, כב' הש' נאור וכב' הש' פרוקצ'ה פסקו (כפסק דינו של הש'  רובינשטיין):
בתי המשפט מבקשים ככלל לכבד את בתי הדין הרבניים, אף אם מתעוררים חילוקי דעות לעיתים, ובתי הדין מבקשים לשמור על האוטונומיה שלהם לפסוק על פי דין תורה, אך יודעין הם כי ההלכה מביאה בחשבון, בדרכים שונות, על ידי אימוץ מקורות כמו מנהג, "דינא דמלכותא", דין מלך ישראל, הסכמה כללית, וכדומה – תפיסות חברתיות-משפטיות שהזמן והמקום גרמון, כמו השוויון בין בני זוג. השאלה בעניינינו נסבה סביב שאלת ההסכמה –  האם הייתה הסכמת הצדדים לדין תורה. בית הדין הרבני האזורי פירש זאת כהסכמה לדין תורה, ובית הדין הרבני הגדול, בסופו של דבר, הלך בדרך זו ברוב דעות. לא ניתן להסיק על הסכמה מכללא מעצם ההסכמה להעברת התיק לבית הדין הרבני, שהרי הוראת החוק הקיימת מחייבת, כי בית הדין יהא סמוך ובטוח ללא ספק כי הייתה הסכמה.לפיכך, יש להחיל את הוראות חוק יחסי ממון.
לסיכום –  אין ראיה שהייתה במקרה דנן הסכמה לדין תורה כדין המהותי החל. פסקי הדין של בתי הדין ניתנו ללא סמכות לתיתם כפי שהם והתוצאה היא, כי ענייני הרכוש בין העותרת למשיב יידונו על ידי בית הדין הרבני הגדול בגדרי חוק יחסי ממון.

בג"צ 78/03 דנית כץ נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם – פס"ד מיום 11.3.03) – הסכמת ההורים לסמכות בית הדין הרבני – בני הזוג ניהלו התדיינות ממושכת סביב גירושיהם בבית הדין הרבני, במהלכה ננקטו אמצעים חריפים לצורך כפיית הבעל לתת גט לאשתו, כגון צווי הגבלה, וצו מאסר. במסגרת התדיינות זו הגיעה המחלוקת לבית הדין הרבני הגדול, וכחלק מתנאים שהוצבו על ידי האב לצורך הסכמתו ליתן את הגט, הסכימו הצדדים להסמיך את בית הדין הרבני הגדול בהרכב במיוחד לדון בכל הנושאים המשפטיים הנוגעים לקטין. ההרכב כלל את הרב דיכובסקי, הרב גולדברג והרב נדב. העותרת טוענת כי בתחילה התנגדה להעברת הסמכות כאמור, אולם בסופו של דבר הסכימה לכך מתוך הנחה כי הסכמתה להעברת הסמכות מוגבלת להרכב המיוחד של בית הדין הרבני, ואינה מתפרשת על פני כל הרכב אחר של בית הדין. בין לבין, נתן הבעל גט לאשתו, ונותרו להכרעה ענייניו של הקטין, אלא שבינתיים שניים משלושת שופטי ההרכב המיוחד (הרבנים גולדברג ונדב) פרשו מבית הדין ואינם מכהנים עוד כדיינים. העותרת טוענת כי מאחר שהסכמתה לסמכות בית הדין הגדול נשענה בזמנו על ההנחה כי הסמכות מוקנית להרכב המיוחד, הרי משהרכב זה נשתנה עקב פרישת שניים מן הדיינים פקעה סמכות בית הדין שהוקנתה מכוח הסכמת הצדדים, ומאז נתונה הסמכות העניינית להכריע בענייניו של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני הגדול, בפניו נטענה טענת חוסר סמכות מהטעם האמור, החליט לדחותה. העותרת ביקשה מבג"ץ להורות לבית הדין הרבני הגדול להימנע מלדון בענייניו של הקטין ובהם ענייני משמורת, ביקורים חינוך ומזונות ולקבוע כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
כב' השופטת א' פרוקציה וכב' השופטת ט. שטרסברג כהן (על פי פסק דינה של הש' פרוקצ'ה) פסקו בעניין כי:
דין העתירה להתקבל, ועל כן יש להעביר את ענייני הקטין לבית המשפט לענייני משפחה.
מחד, הסכמת הצדדים אין להבינה כסמכות שניתנה להרכב מסוים של דיינים, אלא כסמכות המוקנית לבית הדין כערכאה שיפוטית. כך סבר גם בית הדין הרבני הגדול. מאידך, הסכמת בני הזוג להקנות סמכות לבית הדין הרבני הגדול להכריע בענייניו של הקטין ניתנה על רקע המאמצים לסיים את הקשר הזוגי ביניהם ולסדר את הגט. לא ענייני הקטין עמדו במרכז ההסכמה הזו, אלא מאמצי בני הזוג ובית הדין להגיע להסדר שיאפשר את גירושיהם. לאור כך ובתנאים אלה נקבע, כי אין לראות את הקטין כמי שהסכים והצטרף להסכם בין בני הזוג בדבר הקניית הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינו.
לקטין עצמו באמצעות אפוטרופסו מעמד עצמאי במשפט לקבוע איזו תהא הערכאה השיפוטית שתדון בענייניו, מקום שמדובר בסמכות מקבילה של שתי ערכאות. כלומר, הקטין אינו קשור לסמכות בית הדין הרבני, והוא זכאי לכך שענייניו יוכרעו בלא שיהא קשור לערכאה שנבחרה על ידי הוריו כאמצעי לקדם את הסדר הגירושין ביניהם. הוא רשאי לפנות באמצעות אפוטרופסו הטבעי לבית המשפט לענייני משפחה שהוא המוסמך על פי החוק לדון ולהכריע במכלול ענייניו.

דילוג לתוכן