דוגמאות לפסקי דין בנושא צוואות וירושות

דוגמאות לפסקי דין בנושא צוואות וירושות
 ת"ע (ת"א) 7120/99 עיזבון המנוחה גיוני ז"ל ואח' נ' פלינט ואח' (לא פורסם, פסק דין מיום 7.3.03) – צוואה שבעל פה –
 
פסק דין זה סוקר הוא את הדרישות אשר מעמיד החוק לצורך מתן תוקף לצוואה בעל פה וכן את ההלכות הנוגעות לזו.
כב' השופט גייפמן מבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב קבע כי:
צוואה בעל פה, אינה צורה רגילה של צוואה שאפשר לעשותה בכל עת. דרושות נסיבות מיוחדות וגם תקופת תוקפה מוגבלת: הצוואה מתבטלת אוטומטית חודש ימים אחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה והמצווה עודנו בחיים. המחוקק הקל בדרישות הפורמליות לעשיית צוואה בעל פה. רק בצוואה בעל פה יכול עד לצוואה להיות גם זוכה בצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה). רק בצוואה בעל פה, שני העדים לא חייבים להיות נוכחים בו זמנית.
ההקלה בדרישות הפורמליות מבוססת על הסברה ש"אין אדם משטה בשעת מיתה". הדגש בבדיקת תוקף צוואה בעל פה הוא על אמיתות הדברים וגמירת הדעת של המצווה, אולם תנאי כניסה לבדיקה, שהצוואה בעל פה נערכה באחד משני המקרים המנויים בסעיף 23 לחוק הירושה: האחד, מקרה של "שכיב מרע" והשני, מקרה של "מצווה מחמת מיתה".
"מצווה מחמת מיתה" מוגדרת בסעיף 23 לחוק הירושה כך: "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". לקיומה נדרשים שני תנאים מצטברים: מודעות המצווה (יסוד סובייקטיבי) וכן הצדקה לתחושה הסובייקטיבית של המצווה (יסוד אובייקטיבי).
המקרה של "שכיב מרע" שם דגש על היסוד האובייקטיבי ולא על היסוד הסובייקטיבי. בקטגוריה זו המצווה לא הצהיר במפורש על מודעותו להיות נתון בסכנת חיים. בכל זאת, המחוקק מסתפק בהוכחת היסוד האובייקטיבי של חומרת המצב, ומשווה קטגוריה זו לקטגוריה של "מצווה מחמת מיתה", בה הוכח יסוד המודעות הסובייקטיבי.
המצב הרפואי אליו מכוונת ההגדרה של "שכיב מרע", אינו מצב של מחלה רגילה או מחלה ממושכת אלא של חולה המצוי בסכנת חיים.
כב' השופט גייפמן קבע בעניינינו, כי המנוחה נהגה לרצות אנשים שטיפלו בה על ידי הבטחה להפכם ליורשים, אולם, לא כל הצהרה מעין זו הינה בגדר צוואה כדרישת החוק.
כל עוד, לא נאמרו דברים מהם משתמע שהמצווה רוצה לראות בדבריו צוואה אחרונה שלו, קשה לדרוש מבית המשפט כי יראה בכך צוואה.
לאור כך, דחה בית המשפט את התביעה לראות בדברי המנוחה כצוואה בעל פה.
_________________________________________________________________
 
ת"ע (ת"א) 7120/99 עיזבון המנוחה גיוני ז"ל ואח' נ' פלינט ואח' (לא פורסם, פסק דין מיום 7.3.03) – האם הקלטה ברשמקול עומדת בדרישת הכתב לקיומה של צוואה? – השאלה בבסיסו של פסק הדין הינה האם קלטת של רשמקול, אשר תיעדה דברים אשר נאמרו על ידי המנוחה, מהווה צוואה בכתב יד. התובעים הינם מנהלי עמותת בית תלמוד להוראה לחסידי גור בבני-ברק, ואינם קרובי משפחה של המנוחה. המנוחה נהגה לתרום לעמותה בחייה, והתובעים במסגרת חיזוק הקשר עם התורמים סייעו למנוחה. במועד עריכת הקלטת הייתה המנוחה כבת 86, התגוררה בגפה בביתה, וכחצי שנה קודם לעריכת הקלטת, התעוורה. במעמד עריכת הקלטת נכחו עוה"ד, התובעים, עוזרת הבית והמנוחה עצמה. כשנה מאוחר יותר, עת התגוררה  המנוחה בבית אבות, ערכה היא צוואה בעל פה, וכעבור כיומיים ממועד עריכתה מונה למנוחה אפוטרופוס לרכוש. המנוחה נפטרה כשנתיים לאחר עשיית הצוואה.
כב' השופט י. גייפמן, מביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל אביב פסק בעניינינו:
לא ניתן לראות בקלטת צוואה של המנוחה. המנוחה לא ידעה על ההקלטה ולא התכוונה לכך שקלטת של רשמקול תהיה צוואתה. מבחינת תוכן השיחה שהוקלטה ניתן להבין כי לא הייתה גמירות דעת של המנוחה לעשות צוואה. סיבה נוספת לשלילת הקלטת כצוואה בעל פה הינה חוסר היותה של המנוחה נכנסת להגדרת "שכיב מרע", שכן לא הייתה במצב של מי שרואה עצמו מול פני המוות.
קלטת ברשמקול – אינה בגדר צוואה בכתב כדרישת החוק. צוואה בכתב יד, כפי שטענו התובעים, הינה צוואה הכתובה בכתב ידו של המצווה והיא צריכה לשאת תאריך כתוב בכתב ידו וזו אף צריכה להיחתם בכתב ידו. הדרישות הקבועות בחוק לעשיית צוואה מהוות רשימה סגורה ואין להרחיב את דרכי עשית הצוואה לצורות נוספות, מבלי שהמחוקק נתן דעתו לעניין. בדיני צוואות יש חשיבות לקיומן של דרישות פורמליות ספציפיות להוכחת תקפות צורות הצוואה הקבועות בחוק.
יחד עם זאת, מציין כב' השופט גייפמן, כי על אף שהקלטת אינה מהווה צוואה, יכולה היא, מנגד, לשמש כראיה חיצונית להוכחת אמיתות צוואה.
תמ"ש (ת"א) 63590/97 ששון נ' קובו ואח' (לא פורסם, פסק דין מיום 16.2.03) – השפעה בלתי הוגנת על ידי שינוי המוטב בקופת גמל – התובעת והנתבעת הינן אחיות, אשר ירשו את עיזבון אמן בחלקים שווים. בשנת 91, הורתה האם בהוראת מוטבים, לקופת גמל "גדיש", כי כספי הקופה יועברו לבנותיה בחלקים שווים. בשנת 96, כ – 4 חודשים לפני פטירתה, שינתה האם את הוראת המוטבים וקבעה, שמלוא הכספים בקופת הגמל יועברו רק לנתבעת, ולמקרה פטירת הנתבעת לפני המנוחה – לילדיה של הנתבעת. הוראת המוטבים השנייה שללה את זכות התובעת ליטול כספים מקופת הגמל, כאמור בהוראת המוטבים הראשונה. עיקר טענתה של התובעת הייתה, כי הוראת המוטבים השנייה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת. כמו כן ניסתה התובעת לטעון לעוולה אזרחית של גרם הפרת חוזה.
כב' השופט י.גייפמן בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב פסק:
ראשית, על פי הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, קופת גמל אינה חלק מהעיזבון, וזהותו של המוטב נקבעת באמצעות הוראה בכתב, שנותן המנוח לקופת הגמל. למועמד, שזכותו בוטלה, עומדת זכות לתבוע את ביטול הוראת שנוי המוטבים.
שנית, יש לדחות את טענת התובעת בדבר קיומה של עוולת גרם הפרת חוזה. הסיבה לכך היא שהוראת מוטבים ניתנת לשינוי על ידי העמית. מטרתה של עוולת גרם הפרת חוזה היא להגן על החיוב החוזי ולא על הציפייה החוזית, אשר נמצאת בידי המוטב ויכול שלא תגיע כלל לידי מימוש.
שלישית, בעניין טענת התובעת להשפעה בלתי הוגנת. נקבע כי השפעה בלתי הוגנת היא אמצעי פסול לשכנוע עמית לשנות הוראת מוטבים, ומהווה הפרה של כללי התחרות בין מוטבים מיועדים. היה והופרו כללי התחרות ההוגנת בין מוטבים מיועדים, יש ליתן סעד של השבה מכוח דיני עשיית עושר, אשר יעביר את טובת ההנאה, שנרכשה שלא כדין, למוטב המיועד, שהיה זוכה בה אלמלא ההפרה.
המקור הנורמטיבי לזכות תביעה בעילה של השפעה בלתי הוגנת, בכל הקשור לשנוי הוראת מוטבים בקופת גמל, הינם דיני השפעה בלתי הוגנת שנקלטו במשפט ארצנו עוד לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 או מכוח היקש להוראות חוק הירושה.
בהעדר הסדר מפורש בחקיקה האזרחית, ההיקש מהשפעה בלתי הוגנת בדיני צוואות להשפעה בלתי הוגנת בהעברת רכוש לאחר המוות – בהוראת מוטבים בקופת גמל היא תוצאה בלתי נמנעת. כיום, חלק גדול מהעברת רכוש לאחר המוות מתבצעות לא על ידי צוואות אלא על ידי הסדרים של "מעיין צוואה" כגון מוטבים בקופת גמל, מוטבים בביטוח חיים וכו'. הוראת המוטבים מהווה תחליף לצוואה. מעגל דיני הירושה ומעגל דיני ה"מעיין צוואה" הם מעגלים משלימים, בהם נותן המנוח הוראות על אשר חפץ שייעשה ברכושו לאחר מותו. לפיכך, במקרה של חוסר יש להחיל על דיני ה"מעיין צוואה" את דיני הירושה.
במקרה הנדון, הוראת המוטבים השנייה נערכה כארבעה חודשים לפני פטירת המנוחה, בהיות המנוחה בת 74, גרה בגפה והייתה חולת סכרת, חולת לב, סבלה מאי ספיקת כליות ומלחץ דם. יתרה מכך, המנוחה הוגדרה על ידי הביטוח הלאומי כזכאית לגימלת סיעוד ברמה של 100%. הנתבעת גילתה מעורבות רבה בעריכת הוראת המוטבים השנייה, אשר הפכה אותה למוטבת יחידה בקופת הגמל. עקב מעורבות היתר של הנתבעת, הייתה חשופה המנוחה להשפעה בלתי הוגנת. הפעולה של שינוי הוראת המוטבים לא נעשתה באופן עצמאי ותוך מחשבה חופשית של המנוחה. הנתבעת לקחה את המנוחה לבנק, ישבה לידה והינחתה אותה בפעולת שינוי הוראת המוטבים. יתרה מזאת, הנתבעת היא שטיפלה בכספי קופת הגמל, עם המנוחה. כספים שיועדו למימון מחייתה של המנוחה.אין ספק כי יש ליתן משקל מיוחד להיקף המעורבות של הנתבעת וכן למרקם היחסים בין הנתבעת למנוחה, שניתן בהחלט לכנותם יחסי אמון מיוחדים.
בית המשפט הנכבד ביטל הוא את הוראת המוטב השנייה וקבע, כי שתי האחיות זכאיות לכספי קופת הגמל בחלקים שווים.
תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין (לא פורסם, החלטה מיום 29.1.03) – העברת זכויות בנחלה אגב פטירת בעליה –  בפסק דין נדונה הסוגיה הנוגעת לדרך העברת הזכויות בנחלה/ משק לאחר מות בעליה. הסכסוך בין שני האחים נסב סביב הזכויות בנחלה במושב עובדים עדנים, לאחר פטירת הוריהם. במהלך ההתדיינות הסכימו האחים שהזכויות במשק יועברו על שם התובע. המחלוקת שנותרה להכרעה הייתה, האם הנתבע זכאי לפיצוי כספי מאחיו בגין מחצית הזכויות במשק. עובדות המקרה היו שאם התובע והנתבע חתמה על תצהיר, בו היא מבקשת לקבל את התובע כ"בן ממשיך" במשק. הנתבע חתם על תצהיר ובו הוא מודיע על ויתור מוחלט לעניין בקשתו להתקבל כבן ממשיך, ועל הסכמתו שהתובע יהיה הבן הממשיך במשק. המושב וועדת הקבלה של תנועת מושבי העובדים אישרו את מועמדות התובע. הנתבע הודה שהיה הסכם בינו לבין אמו, שהתובע יהיה הבן הממשיך במשק, ובגין ויתורו קיבל 10,000 דולר מאמו, ו- 18,000 דולר מהתובע. הנתבע השתמש בפיצוי שקיבל כדי לרכוש דירה ואילו התובע נאלץ למכור את דירתו על מנת לשלם את הפיצוי לנתבע. התובע בנה לו יחידת מגורים בחלקה א' של הנחלה ועבר להתגורר במשק.
כב' השופט גייפמן מבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב קבע בפסק דינו המלומד:
לצורך מתן תשובה לשאלה האם הנחלה הינה חלק מהעיזבון, יש לבדוק, תחילה, את ההסכם המשולש שמכוחו ניתנו הזכויות לחבר האגודה. אם חוזה זה אינו מתיר הורשת נחלה, אזי הנחלה תוצא מכלל עזבונו של חבר האגודה, שכן חבר האגודה יכול להוריש אך ורק את מה שיש לו וזכויותיו בנחלה לרבות זכות ההורשה שלה, מוגבלות מראש על ידי החוזה המשולש, שיצר את הזכות.
במצב שבו המשק אינו בר הורשה, זכות המתיישב כבר רשות פוקעת עם הפטירה וחוזרת למינהל מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל, שהזכות חוזרת אליו, אינו נוטל את החזקה במשק, אלא מוסר את החזקה לבן הזוג של המנוח ובהעדר בן זוג לאחד מהילדים המוכן ומסוגל לקיים את המשק. הזכות של בן הזוג או של הבן, בהתאם לעניין, שואבים כוחם ישירות מכוח הזכות של מינהל מקרקעי ישראל, כבעלים של המקרקעין, ואינם תולדה של העברת זכותו של בן הזוג או ההורה שנפטר בנחלה. במצב כזה, אין בן הזוג או הבן שזכה בנחלה, צריכים לפצות את שאר הצאצאים, אי הפיצוי נובע מכך שהמשק אינו בר הורשה ואינו חלק מהעיזבון.
כאשר המשק אינו בר הורשה יכולים להתקיים 5 מצבים:
•        האפשרות הראשונה – שבעל הזכויות בנחלה העביר את זכויותיו במשק, עוד בחייו. במצב כזה, אין מקבל המתנה צריך לפצות את אחיו בגין המתנה שקיבל.
•        האפשרות השנייה – בעל הנחלה קבע את אחד מבניו כ"בן ממשיך" בנחלה וקיבל את האישור הנדרש מהאגודה השיתופית ומהמנהל או מהסוכנות, כמו כן ניתנה התחיבות של המינהל או הסוכנות כלפי הבן הממשיך והזכויות בנחלה עברו על שם הבן לאחר פטירת בעל הנחלה. גם במצב כזה הבן אינו צריך לפצות את אחיו.
•        האפשרות השלישית – בעל הנחלה ביקש בצוואתו, שהזכויות במשק ימסרו לאחד מבניו. במצב כזה, כך נקבע, הבן מקבל את הזכות לא בכשירות של יורש והאחים אינם זכאים לפיצוי.
•        האפשרות הרביעית – כאשר חוזה הזכויות במקרקעין קובע הסדר: "באין בן ממשיך כאמור, יעברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965". בהסדר כזה, המאמץ את העקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק, חרף העובדה שהזכויות במשק אינן בני הורשה, זכאים האחים לפיצוי.
•        האפשרות החמישית – חוזה הזכויות במקרקעין קובע את ההסדר הבא: "הניח יותר מילד אחד, תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק רק לאחד מביניהם המוכן ומסוגל לקיים את המשק". במקרה כזה לשאר האחים, אשר לא קיבלו חלק מהנחלה, לא קנויה זכות לפיצוי – לא מכוח החוזה ולא מכוח סעיף 114 לחוק הירושה, אשר אינו חל על משק שאינו בר הורשה.
כב' השופט גייפמן קבע, כי כאשר בודקים האם הבן "מוכן ומסוגל לקיים את המשק" הבדיקה צריכה להיעשות תוך שימוש במבחן מצטבר, אשר אומץ בחוק הירושה, הבודק:
1.       מוכנות של הבן (מבחן סובייקטיבי).
2.       מסוגלות לקיים את המשק (מבחן אובייקטיבי).
בתחרות בין התובע לבין הנתבע על הזכות לקבל את המשק, יש עדיפות לתובע שגר במשק, אשר התקבל לאגודה השיתופית, בנה את ביתו במשק ומעבד את אדמת המשק במשך שנים. לעומתו הנתבע שנים רבות לא עבד במשק, ומסוגלתו לקיים את המשק אינה ודאית. גם הנתבע נתן הסכמתו לכך שהזכויות במשק יועברו ע"ש התובע. לנתבע לא קנויה זכות לפיצוי, לא מכוח החוזה בזכויות המקרקעין, ולא מכוח סעיף 114 לחוק הירושה, שאינו חל על משק שאינו בר-הורשה. יש להבחין בין מוסד ה"בן הממשיך" בנוגע לחברותו של התובע באגודה השיתופית (ההיבט התאגידי) לבין זכותו הקניינית של התובע כ"בן ממשיך" במשק (ההיבט הקנייני). אם הזכות במשק היא של בר רשות, ניתן לראות בהסדר ב "בן ממשיך" מתן אופציה להורים להציע למינהל או לסוכנות למי לתת את הזכות לאחר פטירתם, ואם הסוכנות או המינהל מאשרים את ההצעה – ניתן לראות בכך התחייבות של המינהל או הסוכנות כלפי הבן הממשיך. המנוי של הבן הממשיך נכנס לתוקף ומתגבש לאחר פטירת ההורים. העברת הזכות הקניינית לתובע כבן-ממשיך הייתה בניגוד להסכם הזכויות במקרקעין, באשר לא ניתנה הסכמת מינהל מקרקעי ישראל וגם לא ניתנה הסכמת המינהל או הסוכנות. לא הוכח שמתן הסכמת תנועת מושבי העובדים הייתה תחליף להסכמת מינהל מקרקעי ישראל או להסכמת הסוכנות. יחד עם זאת, בהעדר הסכמה מראש של המינהל/הסוכנות – ההסכם אינו בטל, ועדיין יש לו נפקות במערכת היחסים החוזיים הפנים – משפחתיים, להבדיל מהיחסים החוזיים מול מינהל מקרקעי ישראל. הנתבע מנוע מלתבוע פיצוי גם  לאור התחייבותו בהסכם "הבן הממשיך" שנכרת, ושעל פיו שולם לנתבע, לפי גרסתו, 28,000 דולר. הויתור של הנתבע היה בהיבט הקנייני, וכפי שהעיד הנתבע, התובע היה המחליף של הוריו. הנתבע מנוע ומושתק מלטעון לפיצוי לאחר ששולמו לו כ- 28,000 דולר, בהתאם להסכם שנכרת. חלק מהתשלום מימן התובע ממכירת דירתו. ההשתק נובע גם מכוח עקרון תום-הלב. יתרה מזאת, אף הודה הנתבע שכוונת האם המנוחה הייתה להעניק את הזכויות כ"בן ממשיך" לאחר הפטירה לתובע. כב' השופט גייפמן פסק כי ההסכם בדבר "בן ממשיך" המקבל את זכויותיו לאחר מות אמו – תקף ואינו נוגד את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, באשר הזכויות במשק על פי הסכם הזכויות במקרקעין אינן חלק מהעיזבון.
לאור האמור לעיל, כי הזכויות במשק שנדון, אינן בנות הורשה ואינן חלק מהעיזבון ואין כל הוראה בהסכם הזכויות במקרקעין המקנה זכות פיצוי ליורש, שהזכויות במשק לא עוברות על שמו – לא ניתן לקבוע שעל הבן הממשיך לפצות את היורשים. הוצהר אם כן שהתובע הוא בעל הזכויות בנחלה וכן כי הנתבע אינו זכאי לפיצוי.
ת"ע (ת"א) 5610/00 א.פ. נ' י.מ. ואח' (לא פורסם, החלטה מיום 12.1.05) – זיוף צוואה והפן הראייתי – השאלה המרכזית בפסק דין הייתה, האם זויפה צוואתו של המנוח אותה מבקש אחיינו לקיים, ואילו אחיינותיו מתנגדות למתן צוו קיום הצוואה. המנוח הותיר צוואה בעדים.  במותו היה המנוח ערירי.
כב' השופטת סיוון מבית משפט לענייני משפחה בתל אביב קובעת באותו עניין כדלקמן:
דרישות צוואה בעדים, על פי סעיף 20 לחוק הירושה, הן: כתב, ציון תאריך, חתימה ביד המצווה בפני שני עדים, הצהרת המצווה בפני העדים כי זו צוואתו, אישור העדים באותו מעמד בחתימת ידם על-פני הצוואה כי המצווה הצהיר וחתם כאמור.
כאשר צוואה מקיימת את כל הדרישות הללו ואין חולק על אמיתותה, הרי היא תקפה לכל דבר. עם זאת עשויה הצוואה להיות פגומה בשני מישוריים: האחד- משעולה ספק באשר לאמיתותה של הצוואה, והשני- משעולה פגם או חוסר בצורתה. היה וישתכנע בית המשפט כי מתעורר ספק באחת משתי הבחינות האמורות כי אז לא יהיה רשאי לקיימה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שספק בדבר אמיתות הצוואה מערער את יסודות הצוואה, שהוראותיה משקפות את הרצון האמיתי של המצווה. במקרה שבו אין בטחון או מוטל ספק כי המסמך הנחזה כצוואה הוא מסמך אמיתי עליו חתם המצווה לאחר שנערך מפיו ועל פי דרישותיו, כי אז אין לקיים את הצוואה.
בהליך של התנגדות לקיום צוואה על המבקש את הקיום לשכנע את בית המשפט כי מונחת בפני בית המשפט צוואת אמת, כאשר אי עמידה בנטל, משמע, אי קיום הצוואה.
נטל הבאת הראיות הוא "חובה נלווית" לחובה העיקרית. חובה זו מבטאת נטל קל יותר, ובאה להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת החובה להציג את ראיותיו. ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע, שאם צד זה לא יביא ראיותיו, תידחה טענתו. בהליך של התנגדות לקיום הצוואה – מוטלת על מבקש הקיום, אשר נושא בנטל השכנוע, החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל. ייתכן ונטל הבאת הראיות יעבור למתנגד לקיום בשלביו השונים של הדיון, הדבר תלוי בטבעה ומהותה של הטענה הנטענת כנגד קיומה של הצוואה.
כאשר מדובר בצוואה בעדים, מוטל על המבקש לקיימה נטל הראיה להוכיח, למעלה מכל ספק, כי מדובר במסמך שנערך על ידי המצווה. תנאי זה הוא תנאי מקדים והכרחי. בנוסף לתנאי מקדים זה, המוטל על המבקש את קיום הצוואה, על המבקש לשכנע את בית המשפט שאומנם מונחת בפניו צוואת אמת.
בעניינינו נטענה טענת זיוף על ידי המתנגדות לקיום הצוואה. בהסכמת הצדדים מונה המכון הישראלי לפוליגרף כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הגרפולוגיה לצורך השוואת חתימותיו של המנוח הן על גבי המסמך ונקבע, כי קיימת סבירות גבוהה מאד שהחתימה על הצוואה בעדים לא נחתמה על ידי אותו אדם אשר חתם על הצוואה בכתב יד.
לפיכך, הצליחו המתנגדות לעורר ספק במידה הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כי המסמך לא נחתם בידי המצווה. המבקש לקיים את הצוואה לא הצליח להתגבר על אותו ספק, במידה של הטיית מאזן ההסתברות המחייב בהליך האזרחי לטובתו, מכאן שהתוצאה היא שאין ליתן הצו לקיום הצוואה ויש להכריז עליה כבטלה.
לאור האמור לעיל קיבל בית המשפט את טענת הזיוף, קבע שאין בפניו צוואה ודחה את  בקשתו של המבקש ליתן צוו לקיום הצוואה.
מעוניינים בייעוץ משפטי?
השאירו פרטים ונציג יחזור אליכם בהקדם!
עקבו אחרינו בפייסבוק
תוכן עניינים
דילוג לתוכן