אימוץ בישראל

אימוץ בישראל
החוק המסדיר ענייני אימוץ הוא חוק אימוץ ילדים,התשנ"א-1981. לאחרונה, בחודש אפריל 2005 מינו ראש הממשלה ושרת המשפטים ועדה לבחינה מחודשת של חוק האימוץ. בועדה זו, המונה שמונה חברים, בראשותו של כב' השופט המחוזי בדימוס ברנר, יושב גם עו"ד רונן דליהו אשר מטפל מזה שנים בתיקי אימוץ ומייצג בועדה בעצם את המגזר הפרטי ואת הפרקטיקה של עו"ד. הועדה אמורה להגיש מסקנות ביניים ומסקנות סופיות בתוך שנה וחצי. לעניין זה ראה אתר: http://www.pmo.gov.il/PMO/Communication/Spokesman/2005/03/spokemes170305.htm
באופן כללי, החוק קובע כי אימוץ יהיה רק לפי צו של בית המשפט. בית המשפט אשר מוסמך לדון הוא בית המשפט לענייני משפחה.
על פי החוק, השיקול המרכזי העומד בפני בית המשפט הוא שיקול "טובת הילד". מתן צו אימוץ מותנה בכך שבית המשפט שוכנע כי האימוץ יהיה לטובת המאומץ.
המאומץ – גיל המאומץ יפחת משמונה עשרה שנים. כמו כן נקבע כי הפרש הגיל המינימלי בין המאומץ להוריו המאמצים לא יפחת משמונה עשרה שנים. רק במקרים מיוחדים תתאפשר סטייה מגיל המקסימום של המאומץ וכן מההפרש הנדרש בין גיל המאומץ לגיל ההורים המאמצים.
לרוב, המאומץ אינו מעורב באופן פעיל בהליכי האימוץ ועל כן אינו צד פורמלי. רק כאשר המאומץ בן מעל תשע שנים, או כאשר הוא צעיר יותר אך מסוגל להבחין בדבר, יבחן בית המשפט את דעת המאומץ טרם מתן צו האימוץ.  במקרה כזה, היה ויתנגד המאומץ התנגדות כנה ואמיתית, לא יינתן צו אימוץ. כמו כן, קיימת אפשרות על פי החוק, שבית המשפט יכריז על קטין כבר-אימוץ. במקרה כזה, לא יבחן בית המשפט את דעת הקטין, גם כאשר הקטין בן תשע שנים ומעלה, אלא במקרים מיוחדים.
לפי סעיף 12 לחוק, מסירת ילד לאימוץ תתבצע על ידי פקיד סעד בלבד. פקיד הסעד ימסור ילד לאימוץ רק במידה והוריו הביולוגיים הסכימו או במידה ובית המשפט הכריז על הילד כבר-אימוץ. יחד עם זאת, היה ולא נתקיימו תנאים אלה, והמקרה אינו סובל דיחוי, רשאי פקיד סעד למסור את הילד לאימוץ. פעולה זו תידרש לאישור רטרואקטיבי של בית המשפט, תוך 14 ימים מיום העברת הילד להורים המאמצים. אישור כזה יכול שיינתן במעמד צד אחד בלבד.
ההורים הביולוגיים – זכות מוגנת להורים הביולוגיים שילדם לא יימסר לאימוץ ללא הסכמתם, אלא בנסיבות מיוחדות. ילד יימסר לאימוץ רק במידה והוריו הסכימו לכך, או כאשר החליט בית המשפט שנתקיימו התנאים החריגים המנויים בסעיף 13 למסירתו לאימוץ ללא הסכמת הוריו הביולוגיים.
המצבים המנויים בסעיף 13, בהתקיים אחד מהם, רשאי בית המשפט להכריז על ילד כבר-אימוץ, הם:
•        אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה או למצאו ולברר את עמדתו בנושא.
•        ההורה אינו נשוי לאם הילד ואינו מכיר בו כילדו או מקרה שבו מדובר באב מחוץ לנישואין אשר הכיר בילדו, אך הילד אינו גר עמו והאב סירב, ללא סיבה סבירה, לקבלו לבית מגוריו.
•        הורה שנפטר או שהוכרז כפסול דין או שאפוטרופסותו על הילד נשללה ממנו.•        ההורה הפקיר את הילד או נמנע מלקיים עמו קשר במשך שישה חודשים רצופים, ללא סיבה סבירה.
•        ההורה נמנע מלקיים את חובותיו כהורה במשך שישה חודשים רצופים, ללא סיבה סבירה.
•        ההורה סירב, ללא הצדקה, לקבל את הילד לביתו והילד נמצא במשך שישה חודשים מחוץ לבית הוריו. על תחילתם של ששת החודשים להיות לפני מלאות שש שנים לילד.
•        הורה שאינו מסוגל לגדל את ילדו כראוי. זאת יקבע בית המשפט כאשר אי מסוגלותו של ההורה לדאוג לילדו כראוי נובעת מהתנהגותו או ממצבו. כמו כן בית המשפט יוודא שאין סיכוי שהתנהגותו או מצבו של ההורה ישתנו בעתיד הנראה לעין.
•        סירוב ההורה נובע ממניע בלתי מוסרי או ממטרה בלתי חוקית.

גם על פי תקנה 12 בתקנות האימוץ, ישמע בית המשפט את עמדת ההורים הביולוגים, אלא אם החליט בית המשפט שלא לשמעם. אם ההורה אינו יכול להישמע או שאינו יכול להביע דעה משום שהוא נעדר, לקוי בשכלו או מכל סיבה אחרת, רשאי בית המשפט לתת צו אימוץ מבלי לשמעו.
לאחר מתן צו אימוץ לילד, מנותק הקשר המשפטי שבין הילד להוריו הביולוגיים. תחת זאת קם קשר משפטי, על כל החובות והזכויות העולות ממנו, בין המאומץ להוריו המאמצים.

ההורים המאמצים –  כפי שצוין לעיל, החוק מחייב כי הפרש הגיל בין ההורים המאמצים למאומץ לא יפחת משמונה עשרה שנים, אלא אם החליט בית המשפט אחרת מטעמים מיוחדים. החוק דורש כי ההורים המאמצים יהיו נשואים זה לזה, אך גם לכלל זה יש חריגים: כאשר מבקש האימוץ הוא בן זוגו של הורה הקטין יינתן צו אימוץ למאמץ יחיד או כאשר מבקש האימוץ הינו יחיד שאינו נשוי, אם הורי המאומץ נפטרו וקיימת קירבה משפחתית בין המאמץ לקטין.
הגבלה נוספת על פי החוק קובעת כי על דת המאמץ להיות זהה לדת המאומץ.
השירות למען הילד שבמשרד העבודה והרווחה הטיל קריטריונים נוספים בהם על המאמצים לעמוד, וזאת בשל עודף הבקשות לאימוץ לעומת מספר התינוקות העומדים לאימוץ. כך נקבע קריטריון לקביעת גיל מקסימום לאם מאמצת, שלא תהיה מבוגרת מארבעים שנים ולאב מאמץ שלא יהיה מבוגר מארבעים וחמש שנים.
תהליך האימוץ מורכב ובו מספר שלבים. ראשית, על הזוג להירשם בשירות למען הילד שבמשרד העבודה רווחה. תהליך הסינון כולל מפגשים פסיכולוגיים ומבחנים פסיכולוגיים במכונים פרטיים. זוג אשר נמצא כבלתי מתאים יכול להגיש ערר לוועדת הערר שהוקמה על ידי משרד העבודה והרווחה. רק במידה ועברו שלבים אלה ייכנסו לרשימת ההמתנה של השירות למען הילד. המתנה שבשנים האחרונות עשויה להגיע אף לשש שנים ויותר.
החוק קובע כי לפני מתן צו אימוץ תהיה תקופת מבחן, אשר בה ייבחן הקשר שבין הילד המועמד לאימוץ לבין ההורים המיועדים להיות מאמצים. ייבחן טיב הקשר שנוצר ביניהם וכן ייבחן האם בני הזוג המיועדים להיות הורים מאמצים ימלאו את תפקידם כהורים. פקיד סעד יגיש לבית המשפט את חוות דעתו, ועל פיה ישקול בית המשפט את מתן צו האימוץ. בנוסף, קובע החוק כי מהרגע שבו הודיעו ההורים המאמצים לפקיד הסעד כי קיבלו לביתם קטין, מתוך כוונה לאמצו, צריכה לעבור תקופת מינימום  של שישה חודשים טרם יוכלו לפנות לבית המשפט על מנת לבקש צו אימוץ. תקופה זו נקראת "תקופת המתנה".
פס"ד בולט מהעת האחרונה בסוגית האימוץ הינו פס"ד בנושא "תינוק המריבה":
ע"מ 377/05, ע"מ 399/05 פלונית ופלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (, פסק דין מיום 21.4.05) – בפני הרכב של שבעה שופטים: כב' הנשיא ברק, כב' המישנה לנשיא חשין, כב' השופטת ביניש, כב' השופט ריבלין, כב' השופטת פרוקצ'ה, כב' השופט לוי וכב' השופט גרוניס– בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי להשיב את "תינוק המריבה", קטין כבן שנתיים, להוריו הביולוגיים ולבטל את הכרזתו כבר אימוץ כלפי אביו הביולוגי. השאלה המרכזית שנדונה בפסק דין זה הייתה שמא טובת הקטין מחייבת השבתו לאביו הביולוגי או לחילופין שטובת הקטין מחייבת את השארתו אצל הוריו המאמצים. אמו הביולוגית פנתה לרשויות הרווחה בבקשה למוסרו לאימוץ כחודש לפני הלידה, וכשמונה ימים לאחר הלידה חתמה האם על כתב הסכמה למסירת הקטין לאימוץ. האם לא חשפה את זהותו של האב הביולוגי, והצהירה כי מדובר באב יהודי שאינו קרוב משפחתה. הקטין הועבר לרשות הוריו המאמצים בהיות הקטין כבן עשרה ימים, ומאז ועד היום נמצא בחזקתם. כחודש לאחר מסירת הקטין לאימוץ התחרטה האם, והגישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לחזור בה מהסכמתה לאימוץ.בשלב זה מסרה האם לרשויות את זהותו של האב הביולוגי. במקביל, פתח האב בהליך נפרד לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. בהמשך, אוחדו שני ההליכים. בית המשפט לענייני משפחה פסק כי יש לבטל את פסק הדין אשר הכריז כי הקטין בר אימוץ כלפי האב, אך העברתו לחזקתו של האב עוכבה והוא נותר בחזקת הוריו המאמצים. ההורים המאמצים הגישו בקשה להצטרף להליך והוחלט לדחות את בקשתם. הוחלט כי בקשתה של האם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ תישאר פתוחה, וכי הקטין יועבר למשמורתו של האב, שיהא רשאי לגדלו יחד עם האם הביולוגית. ההורים המאמצים ערערו על החלטות אלה לבית המשפט המחוזי. שם נקבע כי יש ליתן מעמד בהליכים להורים המאמצים. במהלך הדיונים התברר כי האב הביולוגי חולה באי ספיקת כליות כרונית ומטופל בדיאליזה, וחוות דעת המומחים קבעה כי החלופה הטובה ביותר עבור הקטין היא הישארותו בחזקת הוריו המאמצים.
דעת הרוב (כב' השופטים י' שטופמן וי' שנלר) קבעה כי יש לאשר את בטלות ההכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו וכי יש להעביר את הקטין למשמורתו. בשאלת "טובת הקטין" נחלקו דעות השופטים. כב' השופטת שטופמן פסקה כי יש להעביר את הקטין לידי הוריו הביולוגיים. כב' השופט שנלר החליט כי יש להשאיר את הקטין בחזקת הוריו המאמצים. דעת המיעוט (כב' השופטת רוטלוי) סברה כי יש להשאיר את הקטין בחזקת הוריו המאמצים בשל שיקולי "טובת הקטין".
שתי בקשות הערעור שהוגשו לבית המשפט העליון בעניינינו, האחת מטעם ההורים המאמצים והשניה מטעם היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה – מבקשות לאמץ את דעת המיעוט של כב' השופטת רוטלוי. בית המשפט העליון החליט לתת רשות ערעור ולדון, מבחינה עניינית, בערעור עצמו.
דעת הרוב (מפי כב' הנשיא א' ברק) –  בפני בית המשפט, בבואו לבחון ביטול הכרזה על קטין כבר-אימוץ, צריכים לעמוד שלושה שיקולים:
1.       טובת המאומץ.
2.       זכויות האב.
3.       אינטרסים של ההורים המיועדים לאימוץ/ ההורים המאמצים.
טובת המאומץ – מדובר בעיקרון המורכב ממכלול האינטרסים, הזכויות והצרכים של הקטין. הבחינה מורכבת ממכלול של שיקולים – חומריים, חברתיים, רוחניים, מוסריים, לטווח הקצר ולטווח הארוך. בנוסף, יש לבחון את הקשר שנוצר בין הקטין להוריו המאמצים ואת הנזק שעשוי להיגרם לו עם הניתוק מהם.
זכויות האב – הזכות של הורה ביולוגי לגדל את ילדו הינה זכות טבעית וראשונית. מדובר בזכות עצמאית שאינה תלויה כלל בשאלת טובת הקטין. המדינה אינה רשאית להוציא ילד מרשות הוריו רק משום שטובת הילד דורשת זאת, בעוד ההורים הביולוגיים מסרבים להוצאתו מרשותם.
אינטרס ההורים המאמצים – במקרה זה, טרם ניתן צו אימוץ, אך יחד עם זאת, שוהה הקטין בבית הוריו המאמצים מזה כשנתיים ומגודל על ידם כבנם. בין הקטין להוריו המאמצים נוצר קשר עמוק ממש כקשר שבין הורה לילדו, לכל דבר ועניין. לפיכך, י להתחשב בציפיות ההורים המאמצים להמשיך ולגדלו.
שלושת השיקולים הללו הינם שיקולים מתנגשים. הקטין הוכרז כבר אימוץ ונמסר לידי הוריו המאמצים כאשר זהותו של האב לא הייתה ידועה. לימים, מבקש האב לבטל הכרזה זו. זכותו הטבעית של האב לגדל את ילדו לא נלקחה כלל בחשבון עם הכרזת הקטין כבר אימוץ. כיום, אף האינטרס של ההורים המאמצים דומיננטי, שהרי כאמור הקטין נמצא בחזקתם מהיותו כבן עשרה ימים, מזה כשנתיים, וקיימת ציפיות סבירה אצלם להמשיך לגדלו כילדם.
ביטול הכרזה על קטין כבר אימוץ ייעשה אך ורק אם נוכח בית המשפט כי הביטול הוא לטובת המאומץ. לרוב, טובת הקטין תהא בהשבתו לחזקת הוריו הביולוגיים, אך חזקה זו ניתנת לסתירה, וזאת כאשר הדבר ייגרם נזק לקטין. יש לבחון את מימד הזמן, היינו – חלוף הזמן מעת ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. תחושת הזמן תיבחן מנקודת מבטו של הקטין, שהרי תחושת הזמן של קטין שונה לחלוטין מתפיסת הזמן של מבוגר. בנוסף, יש לבחון את מסוגלותו ההורית של האב הביולוגי, בעת בקשת הביטול.
החלטה – ניתוק הילד מהוריו המאמצים ייגרם לקטין נזק רב ובלתי הפיך בטווח הקצר, והוא יהפוך לילד בסיכון. השאלה היא שמא ההורים הביולוגיים מסוגלים להעניק לקטין הורות מיטיבה שהיא מעל לממוצע, לילד בעל צרכים מיוחדים. מדעות המומחים עולה כי האב הביולוגי אינו מסוגל להעניק לקטין הורות שיש בכוחה להתמודד עם מצבו כילד בסיכון. אין ספק כי ההורים המאמצים ראויים ומיטיבים. יחד עם זאת, יש לשקול את מחלתו של האב הביולוגי במכלול השיקולים, שכן עשויה להיות לה השפעה מרחיקת לכת על חייו של הקטין. תוחלת החיים של האב הביולוגי הוערכה על עוד כשבע שנים. בבית המשקל המחוזי הפריזו במשקל שניתן לשיקול זה כסיבה לשלול את ביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ. יחד עם זאת, זכויותיו של האב נסוגות בפני טובת הקטין, אף בשל התנהלותו של האב בעניינינו – התמהמהותו בנקיטת הליכים משפטיים, התמהמהותו בהעברת תוכניות לבית המשפט בדבר העברת הילד ממשמורתו, העובדה שבחר שלא לספר על הפרשה להוריו ועוד.
כן יש לציין כי המשקל שיש לאינטרס של ההורים המאמצים קטן בהרבה מהמשקל של שיקולי טובת הקטין וממשקל זכויות האב, אך מובן כי אין להתעלם ממנו.
לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי יש לקבל את בקשת האב לביטול ההכרזה על הקטין כבר אימוץ.
דעת המיעוט (כב' השופטת פרוקצ'ה) – מן הראוי לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ ביחס לאב ואת הסכמת האם לאימוץ, ולהחזירו לרשות הוריו הביולוגיים.
ההיבט הדיוני – ההליך הדיוני הפורמלי שבנדון נוגע לאב הביולוגי בלבד. יש לשלב בדיון גם את בקשתה של האם הביולוגית משני טעמים: האחד, הכרעה בעניינו של הקטין מצריכה התייחסות למכלול הנתונים שהשפיעו על גורלו והוצאת האם מהתמונה תותיר תמונה חלקית בלבד; השני, יש לתת משקל למימד הזמן בנוגע לזכויות האם הביולוגית. דיון בנושא, ללא התייחסות לעניינה של האם, יכשיל את סיכוייה בעתיד לבטל את הסכמתה לאימוץ ובכך תהא פגיעה בזכויות הצדק הטבעי ובזכויותיו של בעל דין.
ההיבט המהותי – הזכות לאוטונומיה של המשפחה מורכבת מהזכות להורות מחד, ומזכותו של הקטין לגדול בחיק הוריו הטבעיים, מאידך. זוהי זכות בעלת עוצמה וחשיבות אדירה. רעיון האוטונומיה המשפחתית כזכות יסוד חוקתית זכה להכרה בעולם כולו. הזכות להורות נגזרת מההגנה על כבוד האדם, מהזכות לפרטיות ומההגשמה של עיקרון האוטונומיה של רצון הפרט. הזכות להורות משלבת בתוכה אגד של זכויות, ובמרכזה הזכות הטבעית של הורה לגדל את ילדו ללא התערבות המדינה. זכות הילד לגדול ולהתחנך במשפחתו הטבעית היא תוצר של קשר הטבע, ועוצמתה מקימה חזקה שטובת הילד לגדול במחיצת הוריו הטבעיים. זכות הילד למשפחתו הטבעית מהווה את השיקול הדומיננטי במושג "טובת בילד". התערבות הרשות הציבורית באוטונומיה המשפחתית תתרחש רק כשזו חיונית ובלתי נמנעת לצורך הגנה על ערכים אחרים, ותתאפשר רק במצבים חריגים ומיוחדים. התערבות כאמור באה לידי ביטוי בהליך האימוץ. זכות ההורה לגדל את ילדו אינה זכות מוחלטת, וכאשר הורה ביולוגי מחוסר מסוגלות לגדל את ילדו, הוא עלול לאבד את זכויותיו כהורה.
מוסד האימוץ נועד לתת מענה למצבים בהם התא המשפחתי הטבעי אינו מסוגל לספק לקטין את צרכיו הבסיסיים. מדובר במצבים חריגים, קיצוניים ונדירים, בהם לא עומדת ברירה אחרת. עיקרון זה עומד בבסיסו של החוק לאימוץ ילדים. לפיכך, דרושה הסכמת ההורים לאימוץ או הכרזה על הקטין כבר אימוץ.
בישראל, לא נקבעה בחקיקה מסגרת זמן לאחר לידת הקטין, שרק לאחריה תוכר הסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ. יחד עם זאת, קיימת בחוק אפשרות לחזור מהסכמה במסגרת "טעמים מיוחדים".
בבדיקת מכלול השיקולים לחזרה מהסכמה, מרבית המשקל ניתן לשיקולי טובת הילד, אשר רק לאחריו יישקלו שאר השיקולים השונים. בדיון בסוגיית חזרה מהסכמה לאימוץ, יש ליתן משקל לשלושה שיקולים: טובת הקטין, זכות הוריו הביולוגיים וציפיות ההורים המיועדים לאימוץ או ההורים המאמצים.
בעניינינו, יש להתיר לאם הביולוגית לחזור בה מהסכמתה לאימוץ, שכן מתקיימים אותם הטעמים המיוחדים – נסיבות הסכמתה של האם לאימוץ מלכתחילה, מסוגלותה של האם הביולוגית לגדלו בהווה ושיקולי טובת הילד. אין ספק כי בטווח הקצר, ניתוק הקטין מהוריו המאמצים ייגרם לנזק וכאב, אך בטווח הארוך טובת הילד היא לגדול בסביבותו הטבעית. טובת הילד בעניינינו שזורה בשאלת המסוגלות ההורית של הוריו הביולוגיים. בדעה זו אף תומכת דעת האפוטרופא לדין שמונתה על ידי בית המשפט לקטין. יתרה מזו, הסכמת האם לאימוץ ניתנה על ידה כשהייתה במשבר, שכן הרתה מחוץ לנישואין ומערכת היחסים בינה לבין האב לא הייתה ברורה. כעבור זמן קצר, של כשלושה חודשים בלבד מלידת הקטין, הודיעה האם לרשויות הרווחה על כוונתה לבטל את הסכמתה לאימוץ. האם חזרה לקיים קשר של זוגיות עם אבי הקטין ואף הרתה לו פעם נוספת, והשניים מצפים ללידת הבת הנוספת בימים אלה.
בעניין בקשתו של האב, הרי שחוק האימוץ מקנה גם לאב שאינו נשוי זכויות של הורה טבעי, ועל כן זכאי האב בעניינינו להתנגד לאימוץ. האב לא ידע על לידת הקטין, ולתגובתו והתנהלותו מעת שנודע לו על כך , יש לתת משקל. מרגע שנודע לאב על לידת הקטין, הוא שיתף פעולה עם האם במאבק להחזרתו. חוות הדעת מטעם השירות למען הילד לגבי האב הייתה חיובית וקבעה כי יש לו מסוגלות הורית. על כן, מעל לכל, עומדת לאב זכותו כהורה טבעי לממש את הורותו. ממכלול הנסיבות, יש לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ.
יש לציין כי אין ספק בהיותם של ההורים המיועדים לאימוץ בעניינינו מיטיבים עם הקטין ונותנים לו בית חם ואוהב, משקיעים בגידולו ומספקים לו הורות פסיכולוגית חיובית. לעניין מחלתו של האב הביולוגי, אין להכניס את שיקולי המחלה למכלול השיקולים, שהרי החיים אינם וודאיים לעולם, ולא ייתכן ששיקול מחלתו של האב יכריע בהחזרת הקטין להוריו הביולוגיים. יש לתת משקל לציפיות ההורים המיועדים לאימוץ להמשיך ולגדל את הקטין, אך קיימת אצלם גם הידיעה כי קיים סיכוי כלשהו, כי טרם יינתן צו אימוץ, לא ימומש התהליך מסיבה זו או אחרת.
מכל האמור לעיל, עמדת המיעוט הייתה כי יש לדחות את הערעור, לקבל את בקשת האם ולבטל את הסכמתה לאימוץ, לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ לגבי האב ולהורות על חזרתו לחזקת הוריו הטבעיים.
מעוניינים בייעוץ משפטי?
השאירו פרטים ונציג יחזור אליכם בהקדם!
עקבו אחרינו בפייסבוק
תוכן עניינים
דילוג לתוכן